הצעקה הפנימית של דניאל זמיר

דניאל זמיר הוא חב"דניק, נגן, יוצר, מנהל בית ספר למוסיקה, חוזר בתשובה ואחד מאמני הג‘אז הטובים בישראל. בראיון לכיפה הוא מדבר על המוסיקה שלו ועל מה שהופך אותה לעבודת השם

נטעאל בנדל, כיפה
ד בכסלו התשעד
,
07 בנובמבר, 2013 21:19
יחצ

יחצצילום: יחצ

פאב חשוך, נקישות כוסות זכוכית גדולות עמוסות בירה נשמעות בחלל וערפילי עשן סיגריות נעים בין היושבים על הבר. ואז הוא עולה. מצד אחד לא שייך לכאן ומצד שני דווקא הכי שייך שיש. הוא אוחז בסקסופון המוזהב ובהבל פיל מפיק צלילים ונעימות תוך שאצבעותיו משייטות על פסי המתכת.

דניאל זמיר פשוט רואה את הדברים אחרת. אם זה לא עבודת ה' אז לא מעניין. רגע לפני שהוא טס למסע הופעות עם הראפר היהודי מתיסיהו וכשהוא עובד על אלבום חדש ובין השיעורים בבית הספר למוסיקה שהוא מנהל - ”מזמור“, אני תופס אותו לשיחה כדי לנסות להבין מה קורה שם בין הצלילים. מה יש בה במוסיקה שפותח שערים ומרקיע שחקים. אני לא בטוח אם באמת הבנתי, מה שבטוח הוא שדניאל זמיר החב"דניק מבין את זה, חי את זה ומנסה להעביר את זה הלאה. זו השליחות שלו.

"אני אוהב דברים מוחלטים. בחב"ד מצאתי את התכלית הגדולה. תשמע, יש הרבה אנשים שעושים דברים ובין היתר גם שומרים תורה ומצוות. הם אוכלים, ישנים, שותים, נחים, לומדים ומקיימים מצוות. אצל חב"ד אין כזה דבר, הכל זה עבודת ה'. אין שום דבר אחר. אני מאוד מאמין בזה. שאין עוד מלבדו".

אני רואה שכתוב לך על הכיפה "עד מתי?!", למה הכוונה?

”עד מתי זו הזעקה האחרונה של מה שצריך לזעוק כדי להרים דברים. להרים את המציאות לגאולה. היום הכל כבר מוכן לכך. רק צריך לרצות את זה ולבקש את זה. השאלה הגדולה היא מתי זה יקרה וכמה עוד נצעק“.

אני חושב שאולי השאלה היא האם יש כוח לצעוק. השיר שלך "אין לי מקום“, שהוא מהאהובים עלי ביותר, מביע את המקום הזה.

”אין לי מקום זו בדיוק אותה הנקודה של עד מתי, כמה אפשר. אין מקום. הגענו כבר. אין לי מקום מביע את התחושה של ההגבלה וצמצום שיש בגלות, אל מול ההרחבה והאין סוף של הגאולה והכמיהה הזאת ורצון להחרבה. ושתגיע כבר“.

בהתחשב בשיר נשמע שבו צעקה שיוצאת ממך לא מעט.

”צריך לזכור שזה שיר ולא סרט דוקמנטרי. שיר אמור לספק חוויה דרמטית למאזין ואתה מביע רעיון ועניין בצורה מאוד מיוחדת. לא צריך לקחת את זה חזק מדי. אל תתרגם את שיר מילה במילה לאוטוביוגרפיה שלי. זה שיר שאני כותב ולא בשבילי אלא למי שמקשיב. אני לא כותב בשביל להביע תחושה שלי אלא ליצור למאזין הזדהות ושהוא ימצא עצמו בשיר. השיר הוא אולי עלילה אבל לא עלי. אני כולה כתבתי בשבילך“.

זה ממש הפוך מתרבות המוסיקה שלנו. אתה רואה 'הכוכב הבא' או 'אקס פקטור' ואתה מבין שהרצון שם הוא בעיקר להביע את עצמך. שיראו אותי, יכירו, יעריכו.

”המציאות היום שהעולם, כל כולו, מחפש את עצמו. השאלה שהעולם שואל זה איך אני דואג לעצמי, כמו בג'ונגל. ככל שעוברות השנים והגלות יותר ויותר מתחזקת כך הגאולה קרובה. זה כמו שהחושך הוא הכי חזק רגע לפני הזריחה. ככל שעובר הזמן האנושות מתפתחת והולכת יותר לכיוון הזה של אני ואני. אם פעם היה עוד רעיון של סולידריות וערכיות, היום אתה רואה אדם ששואף להיות האחרון שנשאר באי, רוצה להיות זה שמנצח את כולם אחרי שהם המודחים ובעיקר להישאר לבד מול האייפון, לכתוב את הסטטוס שלו ולא רוצה להיות תלוי במפגש חברתי.

צילום: מעוז ויסטוך


”החברה שלנו יותר ויותר מנוכרת ממה שהיא הייתה. כוכב נולד זו לא בעיה אלא סימפטום. תנועה לגיטימית בתוך המציאות הזאת שאיש את אחיו חיים בלעהו. גל אחד מחפש את עצמו ללא ערכים, מוסר, שיפוטיות, סולידריות ואידאולוגיה. רק אני והאייפון שלי. כמו השיר של דני סנדרסון“.

בשירים שלך אתה מנסה להעביר אידאולוגיה?

”אם תקשיב טוב תראה שאין שיר היום שלא מדבר על גוף ראשון. אין שיר על רעיון, עניין או משהו כללי. הכל על אני. אני אוהב, אני שונא, רע לי, טוב לי. התורה שלנו בחסידות מלמדת ההפך. אני רואה במוסיקה כחלק מהשליחות שלי כנשמה יהודית בעולם ולכן היא צריכה לדעתי להביע מסרים שהם יותר קרובים לתכנים רוחניים שעל פי הם אני חי“.

במטרה לשכנע?

”ממש לא, אין לי מטרה לשכנע. המטרה היא ליצור משהו שהמאזין יוכל לשמוע ולמצוא את עצמו במוסיקה. לכתוב שיר שלא שומעים או שרים זה לא שיר. אתה רוצה לכתוב שיר שישרו ושימצאו את עצמם. אתה יודע, לשירים שאני כותב אני לא נותן שמות. אני מכנה אותם במספרים“.

וואלה. לא ידעתי. למה?

”כי כשאתה נותן שם לשיר אתה מגביל אותו בחוויה ספציפית. כשאני לא נותן לו שם, כל מאזין יכול להתחבר עם הצבע והאישית שלו. יש שישמע אותו קיץ ויש שישמעו אותו חורף. יש שישמעו עץ ויש שישמעו עמוד חשמל“.

גדלת בבית חילוני וחזרת בתשובה. יש הרבה חוזרים בתשובה שמפתחים תחושות אנטי כלפי החילונים והחילוניות. גם אתה?

”ממש לא. התופעה שאתה מדבר עליה הייתה נפוצה בחזרה בתשובה של שנות ה70 של אורי זוהר וכאלה. גל שמאופיין בסגנון ליטאי אבל מאז יש גל חזרה בתושבה שהוא יותר קשור לחסידות שאומרת שאין דבר כזה חילוני ודתי ואין מקום לשפוט כזה או אחר ושהתכלית היא לחבר.

הרבי אומר שאם אתה יודע דבר אחד, אז השליחות שלך ללמד את הדבר. ללמד בישיבה זו לא התכלית. המטרה היא ללמד ולהפיץ אור היכן שאין אור. בנפאל, קטמנדו, הודו, פרו ובעוד חורים נידחים שאין שם יהדות ודווקא שיש חושך שמה יאיר האור. בנוסף להכל, התפיסה הזאת מציבה תנאי, החסידות דוגלת בקיום תורה ומתוות- באהבה עצומה ובדביקות. כמובן שזה עומד לא בניגוד. כל התפיסה של מה זה דתי ומה זה חילוני היטשטשה. לפני 200 שנה הייתה שיטה כזאת שדגלה לכפור בתורה אבל היום אין שיטה כזאת. באמת אני לא מוצא. יש אנשים שרגילים לדרך חיים מסוימת, הם לא מונעים מכוח אידאולוגי של דווקא לכפור בתורה“.

תגיד, אתה מבלה בפאבים?

”לא, אני לא הולך לשם“.

אז למה אתה מופיע שם? זה לא סותר?

”זו לא סתירה. פאב הוא בית חב"ד למוסיקה לכל דבר ועניין. כמו שחב"דניק נוסע לנפאל, ונוסע לשם לא לטייל, אלא לתת שירות רוחני יהודי למי שמגיע לשם כך גם אני. בדיוק אותו הדבר. אני הולך לפאב להיות שם בשבילם“.

המוסיקה היהודית מאוד מתפתחת אבל אנחנו לא רואים מוסיקאים גדולים בני הציונות הדתית. מי שמוביל את המוסיקה הם חוזרים בתשובה, כמוך. איך אתה מסביר את התופעה?

”הסיבה שבמשך מאות שנים אין חינוך ומסורת מוזיקאלית. מאז חורבן הבית יהודים לא עוסקים במוסיקה. מקסימום מוסיקה של חתונות ואירועים אבל אין חינוך מוסיקאלי. אין להם התמצאות בעולם של המוסיקה, לא מכירים מוסיקה מסוגים שונים ולא מודעים לעולם העשיר הזה. בדיוק בגלל זה הקמנו את 'מזמור', כדי לשנות את זה ולהכיר להם את הבסיס של המוסיקה העכשווית הבין לאומית וגם את הכלים של המוסיקה. להחדיר בהם את האחריות לשליחות, ללמוד ולהשקיע“.

יש לי תיאוריה אחרת, תגיד לי מה אתה חושב שעליה.

”אוקיי“.

אני חושב שבחברה הדתית אין אומץ להעז. אין את החופשיות הזאת ליצר גוונים בחברה. אנחנו חיים תחת עול השמרנות. לא שמרנות דתית אלא חברתית, כזאת שמוציאה עורכי דין או רואי חשבון אבל לא מספיק פתוחה כדי להוציא אמנים ובטח שלא בסדר גדול לאומי.

”ברור שיש בזה משהו אבל הלכת רחוק מדי אל טיעון רוחני. אני חושב שזה עוד קדום ברמה הפרקטית - אין מוסיקאים מקצועיים. להתאמן שעות רבות ביום על סקסופון זה הרבה לפני הפילוסופיה שאתה מעלה. הפערים עצומים כי זה לא במסורת, לא תמצא היום ילד דתי שמתאמן ארבע שעות רצוף על קרן יער. בצורה הזאת זה פשוט לא עובד. אתה לומד כל היום גמרא ולא יודע שיש עבודת ה' מדהימה במשחק עם סולמות מוזיקאליים“.

צילום: מעוז ויסטוך

מוסיקה היא עבודת ה' עבורך?

”ברור. מה שלא עבודת ה' אני לא עושה. אין עוד מלבדו- כל מה שלא עבודת זה לא שייך לי ואין לי מה לעשות עם זה. מוסיקה זה לחלוטין מהדברים היותר רוחניים שאפשר לעשות בעולם הזה“.

זה די ברור במוסיקה חסידית, אבל בג'אז?

”בשביל מוסיקה חסידית אתה לא צריך להיות גאון גדול בתורת המוסיקה כדי להצליח בה. אתה יכול להיות נגן חתונות עם מעט מאוד הבנה במוסיקה ויכולת מוסיקאלית. יש נגנים בתחום של המוסיקה החסידית שהם מדהימים אבל הם לא יכולים לעשות מעבר כי אין את הידע, החקירה, האוריינטציה והאימונים. בשביל לנגן ג'אז אתה חייב להקשיב המון למוסיקה ולעבוד הרבה שעות ביום. אתה חייב לדעת הרמוניה ברמה הכי גבוהה, צריך להיות נגן מעולה. זו מוסיקה שדורשת הכי הרבה ידע והבנה. הג'אז של היום שונה מאוד ממי שעשו אותו לפני עשרות שנים בארצות הברית. הג'אז זו מוסיקה שפרצה את הגבולות האלה של פאבים אפלים, עשן סיגריות וקוקאין“.

איך אתה מצליח לרגש באמצעות כלי נגינה?

”מה שיוצא מהלב, נכנס אל הלב. אם המוזיקה יוצאת ממקום פנימי בנפש זה גם נכנס לנפש ולנשמה של המאזינים. יש מאזינים שבאים אלי בהתרגשות גדולה. קשה לי להבין לאיזה מקומות זה מביא את האנשים שהם מאוד מתרגשים. זה נוגע להם ללב כי הם חשים שזה מגיע ממקום פנימי ולא רק לשואוו של בגדים מעניינים“.

ספר על רגע אחד כזה.

”אני מופיע 17 שנה אז קצת קשה לי להצביע על רגע אחד. אבל בכל זאת אני זוכר שלפני 6 שנים הייתה לנו הופעה בחיפה. אני זוכר שלא הצלחתי להביע את מה שאני רוצה כי זה היה אילתור ואילתור הוא מקום מאוד עמוק כי הנפש מגיעה לאן שהיא מגיע באופן חופשי ואם לא כך אז זה לא עובד. ניסיתי וניסתי ומשהו שם לא עבד. הבנתי שהדרך הכי טובה זה לנסות להפסיק לנסות. הרפיתי מהכול ודמיינתי את שם הוויה. דמיינתי חזק את האותיות. אות אחר אות. מיד כשסיימתי המוסיקה שלי נפתחה ומשהו שם היה אחר. זה לא בא ממני. לא התאמנתי, לא תכננתי. זה בום, עלה לקומות גבוהות. הנגנים שניגנתי איתם שלא היו דתיים באו אלי אחרי ההופעה ושאלו מה קרה שם. לא הבינו איך כל ההופעה נפתחה. ממש כולם שמו לב לזה. זה מדהים ועוד באילתור שאתה לא מוכן לזה ולא מתאמן על זה ובכל זאת כולם הרגישו. אז אמרתי להם“.

איך הם הגיבו?

”הם הבינו שאני בא מהמקום הזה. תבין, מוסיקאים מבינים שיש רוחני במוסיקה. רוחני לאו דווקא דתי במובן הדתי של המילה. למוסיקאי חייב להיות נגיעה במשהו רוחני והיה להם יחסית קל להבין“.

וברגעים הגדולים האלה, המוזיקה הופכת למעין פניה לאלוהים? יכולה להפוך למעין תפילה?

”היא לא יכולה, זה מה שהיא עושה. מוזיקה זה מכשיר רוחני. אתה מאבד את העניין אם אתה מדבר על משהו אחר. אני לא מאמין ב'אומנות'. לא מבין מה הגדרה של זה. אמנות נשמעת לי כמו בידור ברמה אינטלקטואלית, בידור לאניני טעם. מוסיקה היא משהו אחר לגמרי. היא לקחת בן אדם ולחדור לנפש שלו ולהעביר חוויה כזאת של דביקות ואם לא בא מהמקום הזה זה פשוט לא זה“.

אפשר בכלל ללמד את זה?

”אי אפשר להגיע לזה כל עוד הכלים לא בנויים. אור אמיתי לא יכול לחדור. אתה חייב ללמד בן אדם כמו שאתה מלמד איך להתפלל. ללמד איך להגיד פסוקים, מתי אסור לדבר ומתי מותר. אחרי זה אתה מלמד מה התוכן הרוחני שבתפילה ואתה מאמן אותו בזה. כך גם במוזיקה. זו חוויה גדולה שאתה קודם מלמד איך לעשות אותה פרקטית ורק אז איך להתכוונן לרמה הרוחנית.

”אני מאוד לא אוהב ששמים את הכרכרה לפני הסוסים ומדברים על זה לפני שלומדים לנגן. אני מקפיד לגשר על הפערים המוזיקאליים ולפני שמדברים על משמעויות רוחניות צריך ללמוד לנגן, אין מה לעשות. אי אפשר להתכונן למקום רוחני שלא באמת יודעים לנגן. אין מה להביע כשאין איך להביע. בשביל המקומות האלה צריך לדעת לעשות הכי טוב שאפשר. אני מנגן ובא לבמה ומופיע, אני נגש לעבודת ה' שלי, שהיא הנגינה, בצורה הכי טוב שאני יכול. זה קודם כל. פופ רוק או קלאסי, זה בכלל לא משנה. השליחות שלך היא לעשות את הכי טוב שאפשר. כמובן המרכיב הרוחני הוא מאוד חשוב, אבל לא יכול לקרות בלי כלים להכיל אותו“.

לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
ראשי גוש הימין בפגישתם בכנסת לפני שבועיים צילום: הותר לשימוש

חברי גוש הימין יקיימו פגישה מורחבת

קרא עוד