הכומר שמתפלל שמונה עשרה

חננאל ארמן חזר משליחות בפולין, רק כדי לספר לכם: לא, לא מדובר רק בבית הקברות היהודי הגדול בעולם. וכן, אנחנו צריכים להעריך קצת יותר את מה שיש לנו כאן בבית

חננאל ארמן 03/10/13 15:54 כט בתשרי התשעד

הכומר שמתפלל שמונה עשרה
shutterstock, צילום: shutterstock

מה פולין. המקום הזה עם אושוויץ? האנטישמים האלה?

במהלך תקופת החגים, נפלה בחלקי הזכות לשמש כשליח מטעם ההסתדרות הציונות בעיר ורוצלב שבפולין. נתחיל מהסוף. שאלתי את רב הקהילה ואשתו מה הם רוצים למסור לישראלים שקוראים את הטור הזה. לאחר מחשבה, הם אמרו: "שידעו שפולין היא לא רק בית הקברות היהודי הגדול בעולם. בנוסף, שידעו להעריך מה יש להם בישראל".

הסיפור של יהדות ורוצלב אורך כ-900 שנה ולמעלה מכך, סיפור מרתק. לפני מלחמת העולם השנייה הייתה שם יהדות משגשגת בת כ-25,000 איש. ההמשך ידוע, הקהילה הושמדה ברובה בתקופת השואה. לאחר השואה ורוצלב הייתה לעיר בה התכנסו רבבות רבות של ניצולים מרחבי אירופה, כך שלאחר השואה שוב הייתה שם קהילה חיה ותוססת. הקומוניסטים גדעו גם את הקהילה הזו ב-1968, רוב היהודים גורשו או ברחו. רק לאחר נפילת הקומוניזם בפולין ב-1989 היהודים היו יכולים לשוב לחיות בפולין בנוחות יחסית, והממשלה הפולנית אף החזירה נכסים רבים לידיים יהודיות. היום בכל פולין יש כ-5000 יהודים "ידועים", רובם בוורשה. ככה"נ קיימים עוד כמה עשרות אלפים שמסתירים את זהותם, או אינם מודעים אליה. בורוצלב חיים כמה מאות מהם לכל היותר.

רבים הינם בעלי ראייה מאוד צרה של היהודים שחיים בחו"ל. הגישה השלטת היא שבגדול, כולנו צריכים לחיות בישראל. מצוות הקב"ה, זה ביתנו, רק כאן אנחנו יכולים להגן על עצמינו, ואם לא נהיה פה נתבולל. והשואה. האמירות האלו נכונות. עם זאת, יש כל מיני עניינים שצריך לדון בהם, שלילת הגולה איננה מספיקה. עבור אנשים רבים, החיים בישראל כרוכים במחיר אישי עצום. בין אם במישור התרבותי, בין אם במישור הכלכלי. אפילו במישור החינוכי. יש אנשים שלא בנויים לשינויים. אמנם אנו רוצים את כל היהודים כאן, אבל אין לשער את תרומת יהדות התפוצות לישראל בכל תחום אפשרי, דווקא ממקום מושבם. לכו לראש הישיבה שלכם, תשאלו אותו מי תרם את הבניין שאתם יושבים בו. קיצר, העסק שחור-לבן, אבל יש בו המון גוונים של אפור.

פולין, לרובינו, אומרת שני דברים: אושוויץ ורבי אלימלך. עד לשליחות זו, אני בתוכם. יהודים שחיים בפולין מתחרפנים מהגישה הזו. הם כבר לא חיים בהיסטוריה. יהודים רבים השתתפו במאבק הפולנים בקומוניסטים, וניצחו. כיום, פולין בגדול אוהבת יהודים ויהדות. נכון, עדיין יש אנטישמיות. אבל עדיין בטוח יותר ללכת ברחוב פולני מלנסוע בכביש בשומרון. אפילו עם כיפה. מתקיימים תרגילים משותפים בין צה"ל לצבא פולין. יהודי פולין המודרנית רק רוצים לחיות חיים נורמליים. חלקם אפילו חיים באיזושהי תחושת שליחות, להמשיך את הרצף ההיסטורי של היהודים במקום, סוג של ניצחון על הנאצים והאנטישמים. יש כאלה שסתם חיים שם, כי זה מה שהם מכירים, ורוצלב עיר מגניבה. גם אם פעם הם השתעשעו במעבר לישראל, זה לא מתאים להם, הם כבר חיים במקום עשרות שנים, תעזבו אותם.

בית הכנסת בורוצלב (צילום: ויקיפדיה)

המפגש עם קהילה מהסוג הזה מותירה תחושת חוסר אונים. עם צפון אמריקאים וישראלים יורדים אנחנו יכולים לנהל דיאלוג, אפילו לכעוס עליהם. בורוצלב שותקים. בחגים, פגשתי בבית הכנסת ניצולי שואה. אחד הוברח מסוביבור כתינוק, אחר ברח והצטרף לצבא הרוסי. "זרע ישראל", ששמעו על יהדות מאבא או סבא, והחליטו להתחבר. גרים בתהליכי גרות, יודעים איך להתפלל יותר טוב מהיהודים "ההלכתיים". צעירים מקומיים בדרגות שונות של קשר ליהדותם. דווקא הפעילים ביותר הם אפילו לא "יהודים הלכתית", אבל הם בקטע. חלקם עשו תגלית. אנשים פשוטים ואינטלקטואלים. עומדים בתחושת חוסר אונים, מפני שלא רגילים לחשוב על "יהודים", "יהדות" ו"קהילה", בצורה הזו. אנחנו רגילים ליהודים "ממש", מכירים בזהות יהודית או ישראלית תוססת, גם אם לא לפי ההלכה. בורוצלב פגשתי צורת חיים יהודית עב"מית, פשוט לא הצלחתי לעכל את המשמעות שלה. מה זה בכלל.

למרות הגיוון הרב בקהילה שרובה העצום איננו שומר מצוות, החגים התנהלו על פי ההלכה. היו לא מעט לא-יהודים-הלכתית בבית כנסת, אבל התנהגנו אליהם בכבוד. לא ספרנו אותם למנין, אבל ספרנו אותם לקהילה. מה זה "ספרנו אותם". הם הקהילה, בין אם נרצה ובין אם לאו. לא עשינו מזה ביג דיל. הנשים שלא כל כך מבינות את הרעיון של הפרדה בתפילה היו מבולבלות קצת, אבל השתדלנו כמה שיותר למצוא מקום, הכול על פי ההלכה כמובן (היה בסדר למרות שלא העלינו נשים לתורה). שרנו את ה"ניי ניי ניי" של הימים הנוראים, ושרנו "לכה דודי" בשבת. "מראה כהן" הם לא הכירו, באסה. הפלאפונים צלצלו בתפילה ואנשים חזרו לעבודה אחרי, אבל לפחות היה להם משהו. פולני אסלי בא אליי בסוף התפילה ואמר שהוא שרוף על ארז יחיאל. היה שם כומר (בתהליכי גיור), שעזר ליהודי "הלכתי", מהבודדים שספרנו למניין, להתפלל שמונה עשרה. יש בית ספר יהודי שלומדים בו א"ב, אפילו תלוי פוסטר של דף ב' עמוד א' ממסכת בבא קמא. רוב הילדים לא יהודים הלכתית, וספק אם המורות בעצמן יודעות מה זה הפוסטר הזה שתלוי להם בבית ספר, אבל בכל זאת, זה משהו. הם מפעילים בית תמחוי ליהודי העיר, והיה חשוב להם להביא דווקא רב אורתודוקסי לקהילה, בדמים מרובים. מבולבלים? גם אני.

מחשבה מעניינת שנשארתי אתה היא יחסינו למגדירים עצמם יהודים או חובבי יהדות, באותה שעה שההלכה איננה מקבלת אותם ככאלה. אנחנו רגילים לחשוב על חיבור לאנשים כאלו בצורה שלילית, מפני שאנחנו תופסים את הזהות הלכתית ככרטיס הכניסה הבלעדי ליהדות, בלי קיצורי דרך. לא רוצים השפעות ליברליות שליליות. פגשתי שם אנשים כאלו שהיו לחלק מהקהילה. לא חשתי בתחושת איום שלהם עלי, לא הגבתי בשליליות. להיפך. אולי בעתיד הם יתגיירו, אולי ישמרו שבע מצוות בני נח, אולי סתם יישארו חובבים. קיים מתח בין הרצון לשלבם לבין בעיית ההתבוללות, שמהווה בעיה קשה, אם נרצה לייבא מודל שכזה לארץ. בורוצלב, זה היה אילוץ. לפעמים בדוחק מפציע אור.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר