"היה קשה אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה"

במדים ירוקים ואפוד שחור עמדה הודיה, בחורה דתיה לאומית, בחצר בית הכנסת נווה דקלים, שרה את השירים, והתכוננה עם חייליה לפינוי. עשור לאחר ההתנתקות היא אומרת: "לא חשבתי לרגע לסרב פקודה"

חנן גרינווד, כיפה 13/07/15 17:46 כו בתמוז התשעה

"היה קשה אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה"
אילוסטרציה: Pierre Terdjman Flash90, צילום: אילוסטרציה: Pierre Terdjman Flash90

הם היו מקור הרוע מבחינת המפונים, האויב שבפנים. לבושים מדי זית, עטויים באפודים שחורים המעוררים קונוטציות מזמנים אפלים הרבה יותר, היו החיילים שפינו את המתיישבים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, הסמל לממשלה קרה ומנותקת אשר פינתה את היישובים וגררה את התושבים מבתיהם.

גם עשור לאחר ההתנתקות, הזיכרונות לא עוזבים את הודיה (שם בדוי), כיום סטודנטית בבר אילן. עשור לאחר פינויים של כ-8000 תושבים מבתיהם, מראה בית הכנסת בנווה דקלים, גרירת התושבים הבוכים והמתפללים מתוך בתיהם, היא עדיין לא רוצה לחשוף את שמה, לא בגלל חשש אישי כזה או אחר, אלא בשל חשש מריקושטים שיופנו לעבר בני משפחתה. כן, גם עשור אחרי ההתנתקות השבר עדיין כה גדול לאלו שפינו את המשפחות מבתיהם.

לא הרבה ניתן לומר על הודיה. היא תושבת מרכז הארץ, בת שלושים, בוגרת אולפנת צפירה ששימשה כמדריכה בבני עקיבא. המיינסטרים של המיינסטרים של הציונות הדתית, כזו שהיית מצפה לראות בכתום ולא בשחור, באותם ימים של קיץ 2005.

"זה לא היה פשוט", היא מודה בשיחה ל'כיפה'. "כמישהי שגדלה בציבור הדתי ודוברת את השפה היו שם סיטואציות אבסורדיות. רוב החיילים הגיעו לפינוי בתחושה שהם מגיעים לפגוש ציבור שהם לא מכירים, שזר להם, אבל מבחינתנו אלו היו החברים שלנו מבני עקיבא, מהשכונה. אנשים שדיברו על הקב"ה, התורה וארץ ישראל, והדיסוננס היה אדיר".

באוגוסט 2005 הודיה הייתה בקורס קצינים, אחת האוכלוסיות הטבעיות שנשלחו לפינוי 'ברגישות ובנחישות'. סוג של קהל שבוי, אנשים אידיאליסטים שלא יכלו ולא רצו לסרב פקודה, ונתקלו בדילמות כמעט בלתי אפשריות, שבין פינויים של אחים לסירוב פקודה בניגוד גמור לעקרונות שלהם. הודיה, כך היא מספרת, לא שקלה לסרב פקודה, אך נתקלה בהחלט במצבים בעייתיים.

"לא חשבתי לרגע לסרב פקודה. מהרגע שהבנתי שההתנתקות תתרחש בין אם אסרב או אסכים הבנתי שאני צריכה להיות שם, להבין את השפה ולסייע למי שרק אוכל", היא מספרת וחושפת כי בניגוד למצג שנגלה לעיניהם של המגורשים ושל הצופים בטלוויזיה או בתמונות, הנושא לא התקבל באדישות ובשמחה מכיוונם של המפנים. "המתיישבים ראו את החיילים כאנשים רעים ואטומים אבל לחיילים היה מאוד קשה ולכן הם שידרו אטימות. אתה לא יכול ללוות מישהו מהבית בזמן שאתה בוכה ואתה צריך לתפקד. לא הייתה אווירה של 'צחוקים' והרבה מהחיילים לא רצו להיות שם. הייתה תחושה של כעס על כך שאנחנו סוג של כוח עבודה זול. אנשים שלא יכולים לומר לא".

באופן אבסורדי, דווקא להודיה היה קשר עמוק וקרבה עם המתיישבים, והיא מספרת כי אח שלה היה בגוש קטיף מן הצד השני, בקרב המוחים נגד ההתנתקות. "חלק מהמשפחה שלי היו בגוש קטיף בזמן הפינוי. לא נפגשנו אומנם אבל דיברנו בטלפון. פגשתי חברות טובות מאוד, חניכות מבני עקיבא. היה מצב בו אני הולכת במדים ולידי חברה בכתום. זה היה מחזה מוזר".

במסגרת תפקידה הייתה הודיה בפינויים בנווה דקלים ובחומש, כשמתוקף תפקידה סיירה בשטח כך שלא השתתפה כמעט בפינויים בפועל, אך הייתה נוכחת בלא מעט מחזות קורעי לב. "אני זוכרת את התחושה של להוציא אנשים מהבית. לא תפסתי אף אחד, חוץ מקרה אחד בו אימא ביקשה שמישהו דתי ילווה את התינוק שלה החוצה. לא הרמתי אף אחד בידיים. אני זוכרת את הכניסה לבתים. אנשים שביקשו שאלך איתם, חיילים שראו אנשים מתפללים שאלו אותי, בתור הדתייה, מתי אפשר לעצור אותם. זה היה אבסורד. זה לא שאדם שהתפלל התכוון לעצור את התפילה שלו אחרי שלוש דקות. דווקא בגלל שהבנתי את המתיישבים היה לי יותר קל להסביר לחיילים לא להתייחס לבתים כמקומות שמיועדים להחרבה. ביקשתי מהם לא ללכלך את המדשאות, לא להתנדנד על הנדנדות בחצרות הבתים. להישאר אנושיים".

הודיה מספרת כי הייתה בחצר בית הכנסת בנווה דקלים, רגע לפני הפינוי, שנחשב לאחד משיאי הגירוש מגוש קטיף. "עמדנו בחוץ שעה או שעתיים בזמן שהמתיישבים שרו שירים, ואני ועוד מישהי שרנו גם אנחנו איתם. הכרנו את השירים, הם היו שלנו. 'תפילה לעני כי יעטוף'. עמדנו, שרנו והתפללנו איתם. הייתה תחושה שהיינו בשני הצדדים יחד".

בנוסף, מספרת הודיה על אירועים מוזרים לחלוטין שהתרחשו בשל היותה חיילת ובת הציונות הדתית. "הסתובבתי עם מג"ד ממשמר הגבול ועזרנו לכל מני אנשים. היה מתיישב שעמד בחוץ וחיפש מסקינטייפ כדי לארוז. הבאתי לו את הדבק והוא הזמין אותי לתוך הבית. עמדתי בתוך הבית במדים בזמן שהבית חצי ארוז ובני הבית מסתכלים עלי בחשדנות איומה. הוא הציע לי כוס מים, וניהלנו שיחה מאוד נעימה בתנאים הזויים לחלוטין. בסופו של דבר הוא ליווה אותי החוצה, ושאלתי אותו רגע לפני שנפרדנו מה הוא חושב שהוא יעשה ביום העצמאות הבא. הוא הביט בי במבט חלול ואמר שהוא לא יודע, שאולי יהיה בניו זילנד. זה היה השלב שהרגשתי את המשבר. זה ממש שבר אותי, השאלה לא הייתה התנתקות מחבל ארץ אלא מדובר היה בהתנתקות חברתית".

לאחר ההתנתקות, חששה הודיה מפני מצבים של התנגשויות עם חבריה בכל הקשור לפינוי, שכן היא הייתה בצד המפנה, הבעייתי, אך לדבריה לא הייתה בעיה מהותית ועד כמה שהיא יודעת אין לה חברים שניתקו עמה מגע לאחר ההתנתקות. "היה קצת אנטגוניזם בסניף בני עקיבא אחרי ההתנתקות. באתי לדבר עם החניכים וזה היה מוקדם מדי. זו הייתה טעות והחברה הדתית המצומצמת שלי לא הייתה בשלה לשמוע את הצד של החיילים. מישהי צעקה שפיניתי את אח שלה והייתה נסערת. תקופה לאחר מכן דיברתי שוב בפני אנשים והיה יותר רגוע. זה לא פגע בחברות שלי עם אנשים, אבל אולי יש מישהי שלא מדברת איתי מאז ואני לא יודעת את זה".

"במשפחה שלי היה אח שמאוד התנגד להתנתקות בצורה פעילה ואני זוכרת ששאלתי את אבא שלי מה הוא חושב - מי מהילדים שלו צודק, והוא אמר שהוא שמח שהילדים שלו מעורבים במה שקורה בחברה הישראלית. לא קיבלתי את התשובה שרציתי אבל זה היה המסר. טוב שאנחנו מעורבים, כל אחד מהזווית אליה הוא נקלע".

היום, עשור לאחר ההתנתקות, היא סטודנטית לבר אילן, נשואה ואם לילד. היא עדיין בציונות הדתית, עדיין קשורה למגזר בעבותות עבות, ולא מתחרטת על כך שלקחה חלק באחד האירועים הקשים ביותר של הציונות הדתית מאז ומעולם.

"זה קשה עד היום", היא מודה. "אני לא שמחה שההתנתקות התרחשה, אבל אני שמחה שלא עמדתי מהצד בזמן שזה קרה וקראתי על הדברים בעיתון. אני שמחה שלקחתי חלק בדברים והייתי בשטח". והאם היא הייתה עושה את זה שוב? הודיה מהססת. "אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה שוב. אני לא מאחלת לנו שדבר כזה יקרה שוב, אבל אם הייתה סיטואציה כזו וזה היה 'דאן דיל' אני רוצה להאמין שהייתי מנסה להביא תועלת. לא הייתי שמחה לעשות את זה בשנית אבל כן הייתי רוצה לדעת שלא הייתי עומדת מהצד וקוראת בעיתון על אירועים שכאלו".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר