החיבור בין יום הזיכרון לעצמאות מזכיר לכולנו את מחיר קיומנו הלאומי

בי"ח השנים שעברו מאז נפילתו של אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד, כבכל שנה, בשעות המעבר שבין יום הזכרון ליום העצמאות עוברים לנגד עיני מילות השיר שכתב, במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות בהיותו תלמיד שנה א' בישיבת ההסדר בקרית שמונה. שיר זה נמצא בין דפי הקלסרים הרבים שבהם סיכם את השיעורים ששמע, ובהם רשם את סיכומי הסוגיות וההגיגים התורניים שבהם היה עסוק.

לימים אנו נתנו לשירו את הכותרת: מיום הזיכרון ליום העצמאות

צְפִירָה

וְעוֹד שִיר

וְשִירִים עִבְרִיִּים שֶכָּל הַזְּמַן שוֹקְטִים

נִשָּאִים בְפִי כֹּל

וְכֻלָּם נִזְכָּרִים בִּיפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר

וְאֵם דוֹמַעַת

וִילָדִים שֶאֶת אֲבִיהֶם לֹא הִכִּירוּ

שוֹמְעִים סִפּוּרֵי גְּבוּרָה

עַל שְלַל קְרָבוֹת

וְזֵרִים זֵכֶר לְגָלוּתֵנוּ /

מְעַטְּרִים קְבָרִים

.....

אוּלָם בִּשְמוֹנֶה בָּעֶרֶב

נִשְכָּח הַכֹּל

וְכֻלָּם רוֹקְדִים.

כמו בשאר שיריו, שכתב לעצמו, לא לשם פרסום, הוא ביקש לתת ביטוי להגיגיו, ולרגישותו לניואנסים דקים שלעיתים אחרים אינם מבחינים בהם. התיאור של המעבר החד והמטלטל מיום הזיכרון ליום העצמאות, נוסח אצלו בצורה חריפה ביותר, כביכול "בשמונה בערב נשכח הכל וכולם רוקדים".

מאיר ז"ל, במהלך שירותו הצבאי (צילום: באדיבות המשפחה)

ברגע הראשון היה קשה לעכל את הסיום של השיר, בסימן קריאה, מטיח ומתריס. זה היה בניגוד לאופיו האופטימי, ולאישיותו שתמיד נרתמה להוסיף אור, במקום לקבול על החושך.

היה ברור לנו שההתבטאות שלו לא נבעה מאי הבנה לצורך הלאומי בחיבור שבין הימים.

מאיר הי"ד הבין את הרעיון שיש בעצם הצמדת הימים איש אל רעהו. ואת ההקרנה של המשמעות מיום הזיכרון ליום העצמאות ובחזרה. לא פעם הוא עמד על המשמעות הלאומית והתורנית שיש בכך שלחגיגות העצמאות יקדם יום הזכרון. יום שיזכיר לציבור את המשמעות של מחיר הקיום הלאומי, ש"מדינה אינה ניתנת לעם על מגש של כסף", ושהמחיר ששלמו הנופלים, כדי להגן עלינו, יוצר מחוייבות שלנו, לתת מעצמנו עבור העם והמדינה. הוא גם הבין את המשמעות ההפוכה, של ההקרנה, מיום העצמאות ליום הזיכרון, ששימור העצמאות היהודית בארצנו מעניקה פשר ומשמעות לקרבנם של הנופלים, של הטובים שבבנים, ששילמו את המחיר היקר מכל, שלא היה לשוא.

היא גם לא נבעה אצלו מקושי רגשי ומחוויה קשה, שאנו חווים במעבר הזה, שכן הוא לא חווה שכול במעגל המשפחתי הקרוב.

הבטוי החריף נבע, מתוך כאב. מכך, שהוא, כאדם, כבן תורה שחתר לאמת, חש, שגם אם הרעיון של השילוב וההקרנה בין הימים נכון, הציבור הרחב מתקשה לעכל את משמעותו.

הוא רצה לראות בשמחת יום העצמאות, שמחה עצומה והודיה על הנס הגדול שבעצם חזרת העצמאות לעם ישראל, ולניצחון במלחמת הקוממיות. שמחה שיש בה כובד ראש, של "גילו ברעדה".

כאב לו שההתנהלות של רבים, ביום העצמאות, לא נראתה כחגיגה מתוך הזיכרון אלא כמי שחוגג ו"שוכח".

וכך בכל שנה ברגעי המעבר, שהם קשים לכל משפחת השכול, לנו התווסף קושי נוסף.

הרגשנו שבכך הוא הותיר לנו צוואה, להמשיך ולפעול בענין ללא לאות.

מאז שהוקמה הישיבה שנושאת את שמו (ואת שמו של תלמידי סגן הראל שרם הי"ד) ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין, אנו מרגישים שהצוואה הולכת ומתמלאת.

יש יותר ויותר "מאיר הראלי"ם" ששוקדים על התורה יומם ולילה ופועלים כמיטב יכולתם בהגנה על המדינה כלוחמים ומפקדים. הם, מבינים את הקשר שבין שני הימים, וחותרים ליישם את המשמעות של החיבור בינהם. לדידם שמחת יום העצמאות היא בבחינת "וגילו ברעדה".