ליל שבועות. חבורות חבורות הם והן ישבו ולמדו. לפי שכבות גיל שונות, לפי משיכה אישית לחברותות, עם האבות, מעט גם עם האמהות. עד עלות השחר. בעלות השחר התכנסו כולם וכולן לקריאת מגילת רות ולתפילת שחרית. אמנם, לאט לאט נעצמו העיניים, אך בכל זאת השתדלו לעשות מאמץ להישאר בעירנות, ולקבל תורה בשמחה.
זהו תיאור מדויק פחות או יותר ללימוד ליל שבועות המסורתי ביישובנו. מרנין את הלב. מרוב שמחה באהבת התורה המתפרצת כאן, כבר כמה שנים שאיני מסוגלת לעצום עין בלילה הזה. לומדת עם ילדיי בתורנות ומסייעת לבנות הנוער המתוקות למצוא את עצמן במהלך תפילת שחרית כוותיקין.
ומה יהיה השנה?
דווקא את הלימוד בחבורות הקטנות כנראה נצליח לקיים, אך ככל הנראה בתפילה שאחריה יזכו להיות רק הבנים (בלי הגבלת גיל!), ואילו הבנות יישארו מחוץ לכותלי בית הכנסת וייאלצו ללכת לקבל תורה בבית... בלי להיות חלק מ"העם". וכל זאת בגלל הגבלת המתפללים, והלאמת עזרת הנשים לטובת עוד 50 גברים שיוכלו להיות בחלל הנוסף.
כך תוכנן להיות (וקרה אצלנו בערבית ובמנחה) בשבת האחרונה. הנשים הוגלו לחדר אחורי קטן ששומעים ממנו את התפילה הרבה פחות טוב, וכל זאת כדי לאפשר לעוד כמה גברים (הרבה פחות מחמישים!) להיות נוכחים בתוך בית הכנסת. וזה גרם כמובן לכך שבנות ונשים שרגילות להגיע לקבלת שבת בבית הכנסת וויתרו מראש על ההגעה, ואלו שבכל זאת הגיעו היו בחדר האחורי הקטן ולא שמעו את התפילה כראוי.
ואני עומדת ותוהה: מדוע זה סביר והגיוני? ועוד יותר מכך, אני כותבת בעיקר מתוך דאגה עמוקה לחינוכן של הדור הבא!
בעבודתי במכון ידעיה אני מרכזת את התוכן של כל מה שקשור באיש-אישה. מכון ידעיה הוקם כדי לתת מענה אמוני מקיף לשאלות של הדור, ומתוך כך להתמודד גם עם תופעת החילון בציבור הציוני דתי. כמי שמרכזת את התוכן שקשור לנשים, אני חוקרת בין השאר את הסיבות לעזיבתן של נשים בציבור שלנו את הדת. התשובה שאני מגיעה אליה כל פעם מחדש היא, שרוב הבנות עוזבות בגלל תחושת ההדרה וחוסר השייכות בעולם הדתי. בעוד שבעולם החילוני הן מתקבלות כשוות ערך ושוות זכויות, בעולם הדתי הן מרגישות שייכות פחות, "שוות" פחות.
ומתוך כך דאגתי הגדולה: מה יקרה לאותן נערות שיתאמצו להישאר ערות כל הלילה, ובבוקר, כשיגיע הרגע לקבל תורה, לא יהיה להן מקום בפנים והן ילכו הביתה מחוסר מקום? מה יגרום להן להרגיש חלק מהציבור? להרגיש שגם הן מקבלות תורה? למה שהן ירצו להמשיך להיות חלק מכל זה??
יטענו הטוענים שנשים לא חייבות בתפילה בציבור ולכן, כאשר יש הגבלת מספר מתפללים בבית הכנסת, מותר לקחת את מקומן בבית הכנסת לטובת הגברים שחייבים. כמה תשובות לדבר:
א. חיוב תפילה הוא גם לנשים וגם לגברים. הלכות תפילה הבסיסיות נלמדו מאישה (חנה, ברכות דף לא). את מי שמרכיב את הציבור אנו למדים ממתן תורה וממעמד הקהל – שני מעמדות שמורכבים מגברים, נשים וטף, והם היוצרים את העם. ההבדל המשמעותי בין נשים לגברים הוא ביצירת המניין: מניין נוצר מעשרה גברים בלבד (ונלמד דווקא מעדת המרגלים, ברכות דף ו) ונשים לא נספרות למניין. אבל מהרגע שבו כבר יש מניין, מי אמר שהגברים שיצטרפו אליו מעבר למניין העשרה חייבים יותר מנשים? יש על כך דעות שונות בין הפוסקים האחרונים ולא זו הפלטפורמה להרחבת הדיון ההלכתי הזה. עם זאת, ההבנה שכולם וכולן יחד מרכיבים את הציבור, הולמת את היחס הראוי לכל מרכיבי הקהילה.
ב. אם יגיעו עשרה גברים שלא יישאר להם מקום בבית הכנסת, הם עדיין יוכלו לעמוד בחצר ולהתפלל במניין. אם לנשים לא יישאר מקום והן ייאלצו לצאת - הן לא יוכלו לעשות מניין לעצמן וייאלצו לוותר על תפילה בציבור.
ג. נשים לא מרגישות בנוח להתפלל ברחוב, בלי מחיצה וכד', משום צניעות. אומנם, כשהיה אילוץ להתפלל ברחוב, הצטרפתי, והשתדלתי למצוא פינה צנועה לשם כך, אך התחושה הייתה לא נוחה ולא צנועה. ברגע שפותחים את מרחב בית הכנסת הכולל מחיצות, לא ראוי קודם כל לתת בו את המקום לנשים, שיוכלו לחזור ולהתפלל בצניעות הראויה להן?
ד. רוב ככל הנשים לא יעלו בדעתן לבקש מהגבאים שיפתחו יותר מקום עבורן. גם אם הן התגעגעו. כי ברור להן מתוך החינוך שהן קיבלו שהן מלכתחילה סוג ב', אורחות רצויות רק כשמסתדר, וחייבות פחות. לכן הטענה שנשים לא פונות ולא מתלוננות אינה טענה. נשים התרגלו לקבל את המציאות שבה הן נחשבות פחות בעולם הדתי, ומי שלא מתרגלת – מוצאת את מקומה מחוצה לו. האם לכך אנו רוצים לכוון את בנותינו?
אני יודעת שאנו נמצאים במציאות מורכבת כעת. אני יודעת שבסוף נחזור כולנו בע"ה בבריאות שלמה, להתפלל יחד בבית הכנסת. אני עדיין מוטרדת מכמה חללים נפיל בדרך, אם לא נבין לעומק את הנזק החינוכי שאנו יוצרים במו ידינו, כשאנו מוכנים לקחת מרחב שאינו שייך לנו ולהרחיק ממנו את מי שהוא בדרך כלל שלו, באופן שרק מחריף את תחושת חוסר השייכות והחלק בתוך עולם הקודש.
הרבנית ד"ר חני פרנק, יועצת הלכה וראש בית המדרש מתן שומרון.