ראשי ימינה נזעקו כאשר הם שמעו על ההחלטה של צוות המשא ומתן מטעם הליכוד למסור את תיק החינוך לידי כחול לבן ואיימו כי ההשלכות לכך יהיו עזיבתם את הגוש ומעבר לאופוזיציה לוחמת מימין לליכוד. טענותיהם של בכירי מפלגת הציונות הדתית היו שזהו התיק המסורתי של המפלגה ונכון שכך הוא גם יישאר. הם כמובן לא הגיבו באותה הצורה לתיקי הביטחון והתחבורה שנלקחים מהם. האם זעקות השבר מוצדקות, או שתיק החינוך כובל את הציונות הדתית למשרדים בינוניים ולא מאפשר לה להיות מקדמת ההנהגה של מדינת ישראל?
בשבעים ואחת שנות קיומו של משרד החינוך כיהנו בו 22 שרים שונים. ארבעה בלבד באו ממפלגות המזוהות עם הציונות הדתית, זבולון המר, יצחק לוי, נפתלי בנט והשר הנוכחי, הרב רפי פרץ. יחד הם כיהנו כ-17 שנה, למעלה ממחצית מהם בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה.
תיק החינוך נחשב לממלכתי במיוחד. הוא מאחד את כל קצוות האוכלוסייה וכל מפלגה שרוצה להראות ערכית, רוצה את המשרד החינוך לידיה, אבל הוא גם תיק שלא מאפשר לשר להביע עמדות חד משמעיות או להעביר ביקורת על מוסדות המדינה ושליחיה. מצד שני הוא תיק ביצועי עם תקציב גדול מאוד שלשר יש בו השפעה רבה ויכולת להעניק תקציבים מיוחדים, במיוחד מול החמ"ד שם רוב התקציב מסתמך על כספיים קואליציוניים ונתון לחסדיו של השר.
שרי החינוך בציונות הדתית דווקא נהנים מכך כי יש להם יכולת על מוסדות החינוך, אך משיותר מנהנה מכך הוא דווקא נתניהו. ראש הממשלה רוצה להשאיר את הציונות הדתית במקום של זבולון נמר. קטנה, נחמדה ומגשרת, כביכול, בין הקצוות באוכלוסייה, אך הציונות הדתית של המאה ה-21 כבר איננה כזו. היא בועטת, חצופה לעיתים ויש לה הרבה מה להגיד.
נתניהו 'מעניק' את המשרד לבכיר הציונות הדתית, אך זה כלוב זהב למי שרוצה להתקדם להובלת המדינה. בנט מבין זאת ולכן לא רוצה לחזור למסדרונות משרד החינוך, הגיע הזמן שהמפלגה כולה תבין שצריך לעבור הלאה לציונות הדתית שהיא לא המחנכת הלאומית, אלא מנהיגה בין- לאומית, נתניהו, לצערי, לא ייתן לכך יד לעולם.