בעת האחרונה אנו שומעים על קבוצות ציוניות דתיות שמצטרפות ליוזמות להפריע בצורה פעילה לתפילתן של נשות הכותל ולתפילות שמתקיימות ב'עזרת ישראל', שם מתכנסות קבוצות בהן מתפללים ביחד נשים וגברים ללא מחיצה. בראש חודש תמוז האחרון, לדוגמא, הגיע ל'עזרת ישראל' אדם מבוגר עם קבוצת צעירים ויחד הם הרעישו והפריעו למתפללים שם, וראו בכך מעשה מצוה.
הורים יקרים, האם אתם מעוניינים שבִּנכם או בִּתכם ישתתפו בפעילויות כאלה? מה הם ילמדו מזה? הם ילמדו שיש מצוה חשובה בתורה להפריע בגסות רוח לאנשים שפועלים בניגוד להלכה, לאנשים שבוחרים לקיים מצוה בדרך שונה מאמונתכם?
מה יחשבו ילדיכם בעוד כמה שנים, כאשר הם יהיו יותר בוגרים ועצמאיים – האם הם יזכרו בשמחה ובגאווה את השתתפותם בהפגנות מעין אלה, יעלו סימני שאלה עליהן, או יתביישו ויצטערו על כך, ואולי אף יכעסו על כך שמישהו ניצל את הרצון הטוב והתמים שלהם בצעירותם בצורה כזו?
האם ההתנהגות הזו מועילה? האם היא גורמת למי מהמתפללים שם, בדרכים שמנוגדות להלכה, להשתכנע ולהפסיק להתפלל בדרכו? ואולי להיפך? ואף אם היא הייתה מועילה – מאבק בין דעות שונות הוא לגיטימי ואף רצוי, אולם הוא איננו מצדיק התנהגות בחוסר כבוד לאדם אחר.
האם אנחנו מעלים על דעתנו מצב שבו אנשים אחרים שמתנגדים להתנהגות דתית שלנו [פעילות של תנועת נוער מעורבת, כנס תורני שבו מושמעות דעות שפסולות בעיני אדם אחר, וכד'] היו מפריעים בצורה רועשת ומכוונת לפעילות שלנו? מה אנחנו היינו חווים אילו הייתה מופעלת נגדנו התנהגות כזו? האם זה מה שאנחנו רוצים שילדינו יעשו?
בנוגע למאבקים בסגנון הזה כתב הרב רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, את הדברים הבאים: "מתוך ניסיוני ברבנות יודע אני שלרוב ה'מלחמה' אינה אלא תירוץ וכסות עיניים להתרשלות ועצלות בשדה הפעולה העיקרי והחיוני – והוא הרבצת תורה וחינוך בכל הרמות. ההתגרות במינים לכל מיניהם אינה מביאה שום תועלת, ואינה אלא לתת פורקן ליצר המחלוקת. מי שבאמת ובתמים דואג לקיומו של עם ישראל, ישקיע בחינוך, ויזכה לראות שיש שכר לפעולתו ושבו בנים לגבולם" (שו"ת שיח נחום, יורה דעה סי' סג, עמ' 212).
אז מה המסקנה מדברינו? שאנחנו לא יכולים לנקוט כל פעולה שהיא על פי דרכנו ואמונתנו? שבגלל שעלינו לכבד אנשים שפועלים בניגוד להלכה, אין לנו אלא להשלים עם הדברים שהם עושים?
מדברי הרב רבינוביץ' עולה שיש דברים רבים שראוי לעשות אותם. ללמוד תורה בעומק, כדי שנוכל לא רק לדרוש את קיומה אלא גם להאיר אותה בתוכנו ולהסביר את אורה לאחרים; לפתח כלים שבעזרתם נוכל ללמד ולשכנע. ואנו נוסיף – כן, גם להקשיב בעומק לברי-פלוגתא, מכל הסוגים ומכל הכיוונים, הן כדי להתמודד בצורה עניינית – לא כוחנית ולא מזלזלת – עם דבריהם, והן על מנת לברור מתוך עמדתם את נקודות האמת, רק אז נוכל להתמודד באמת עם הנקודות עליהן אנו חולקים.
בימים אלה של בין המצרים, לקראת ראש חודש אב, החודש שבו חרבו שני בתי המקדש שלנו, נשאל את עצמנו: מהי אותה אהבת חינם, עליה אמר הרב קוק ש"נשוב להיבנות באהבת חינם" (אורות הקודש ג', עמ' שכד)? אהבת חינם אין פירושה אהבה "על ריק", חסרת בסיס, אלא אהבה שנובעת מכך שגם אצל ברי הפלוגתא יש נקודה של אמת. דווקא כשהנקודה הזו מחברת בינינו נוכל להמשיך לקיים בינינו מחלוקת לשם שמים שאין בה שנאת חינם, "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח').
הרב צבי קורן, ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה ורב קהילה ברעננה