היומיום שואב אותנו. העיסוק במי יאסוף את הילדים, מי יקפוץ להשלמות המכולת, מתי נזמין אורחים לשבת ולאן נצא לחופשה בקיץ.
יש אנשים בקרבינו שהיומיום שלהם עצר מלכת. ואותם אני רוצה לחבק. אבל חיבוק לא יעזור להם ולכן אני כותבת פה, וצועקת בשקט, ומבקשת שתעצרו רק לרגע לחשוב אם יש עוד משהו שאתם יכולים לעזור כדי שגם המשפחות האלה ישנו קצת יותר רגוע בלילה.
בעידן המודרני אין לנו כמעט זמן לעסוק בסוגיות מעמיקות או אפילו להרגיש רגשות עמוקים. אנחנו שומעים כל כך הרבה חדשות שמהר מאוד נשכחות החדשות של אתמול ומתפוגגות. מי שצועק הכי חזק יישמע יותר. וזה לא הוגן כי יש נושאים חשובים, ואנשים חשובים ומחשבות חשובות שבשל טבעם הנוח, נעלמים בבליל של צעקות ורעשים.
ביומיום, אנחנו מרחיקים מעלינו את מה שלא דחוף כי אחרת לא נשרוד את הטרפת. אבל פעם בשבוע יש לנו את השבת. יום מיוחד שבו אנחנו שובתים ממלאכה ולא מחוברים לאמצעי התקשורת (למעט רכילות בבית כנסת, אבל גם לזה יש פתרונות).
ליום המיוחד הזה צריך להתכונן, לחשוב מראש מה אוכלים ואיפה נמצאים, לכוון שעוני שבת ולזכור לחבר את המיחם. היתרון בעצירה היא ההתמקדות במה שחשוב. המשפחה, לימוד, שינה טובה ומנוחה.
בשוטף יש כל הזמן מידע חדש שזורם אלינו במנעד רחב של זרמים ומה שלא משרת מיידית נעלם. זה מאוד אנושי לנווט בים המידע על פי הצרכים והרצונות המוחשיים. בדיוק מסיבה זו, אני מעריכה, הוצבו במעגל השנה ציונים, יש ימים מוכתבים מראש שמזכירים לנו לעצור ולהתמקד במשהו שלא שייך למירוץ הרגיל אבל חובה שיהיה בתודעה. לחלקם אנחנו מתכוננים יותר, כמו ספירה של שבעה שבועות וחלקם פשוט מגיעים ללא יותר מידי מנהגים או הכנות כמו צום גדליה.
אנחנו פה להזכיר – יש בנים שלא שבו. והם שקטים. והמשפחות שלהם אצילות ושקטות. וגם אנחנו צועקות פה בשקט מגזרי אופייני, אבל נמשיך להזכיר שאין שקט באמת. שלושה בנים נעדרים כבר ארבע שנים, יש עוד בנים שנעדרים עשרות שנים, מי בחיים ומי במות גיבורים, הם לא פה. מדינת ישראל החזקה וההחלטית, פשוט נותנת לשנים לעבור ולא משיגה את היעד.
נמשיך לכתוב בכל יום מימי ספירת העומר בתקווה שהאדוות של המאמץ יגיעו למקומות הנכונים ויפעילו כוחות נכונים כדי להשיב את הבנים הביתה. בשקט.
הכותבת היא יועצת כלכלית ויזמת הסברה פיננסית.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
כרמי אורצילום: באדיבות המצולמת