מאז חטיפתם של הדר ואורון, אין לי מנוח. כתושבת ישראל, אבל במיוחד כאם.
גם בני שלי גוייס למלחמה. אני זוכרת את לפיתת המצבטיים בבטן, את הפחד המצמית, מייחלת בשקט בשקט שלא יידרש להיכנס ללחימה עצמה.
כי מצד אחד, אני מאמינה שצריך להיכנס ולהילחם, אבל מצד שני, מהצד המאוד אנוכי, אני מייחלת שיישאר בחוץ. כי כנראה בהתנגשות האינטרסים והרגשות, התחושה האימהית גוברת. בני בסופו של דבר נשאר במעגל החיצוני, שאמנם גם בו היו הרוגים, אבל תודה לאל, חזר בשלום. ואז קרה אורון והדר.
כל הפחדים והתסכולים עלו ותפחו ואף פעם לא קטנו חזרה. כי הם עדיין שם. הבנים הם אמנם של המשפחות הפרטיות, אבל מאז חטיפתם הם הבנים של כולנו. של כל האימהות ששלחו בנים, ושיודעות שהן היו יכולות להיות במקום לאה או זהבה.
ואז עולה התהייה, איפה כל אותן האימהות? מדוע קולן לא נשמע? מדוע לא כולנו לאה גולדין? או זהבה שאול? כי אם חלילה בני או בנך היו נחטפים, לא היינו מצפות מכל האימהות לתת כתף? להתגייס לפעולה למען הבנים? איך זנחנו את המשפחות ללחום לבדן? לנסוע ברחבי העולם בניסיון להעלות למודעות את סיפור הבנים?
וממשלת ישראל, היכן היא? והצבא? האם לא גדלנו וגידלנו ילדים על האמונה שלא מפקירים חייל בשטח? האם אנחנו כחברה לא חוששים שחיילים יראו את ההתעלמות ו"יעשו חושבים" לפני שיתגייסו?
בימי ספירת העומר, ימים בהם מתו תלמידי רבי עקיבא משום ש"לא נהגן כבוד זה בזה", בואו ננהג בכבוד במשפחות גולדין ושאול. בואו נגביר את המודעות לסיפור הבנים. נזכיר בכל הזדמנות את הדר ואורון. נשתף ברשתות החברתיות כל פוסט בנושא. אולי יחד נצליח לעורר תודעה, ללחוץ על מקבלי ההחלטות, ולשנות מציאות.
ובה בעת לא נשכח גם את אברה מנגיסטו, שאמנם נסיבות נפילתו בשבי שונות, אבל גם הוא תושב ישראל, וגם לו יש אמא שמצפה ומתגעגעת אליו. ובסופו של דבר, לממשלת ישראל ולנו כחברה, יש אחריות הדדית ושותפות גורל. אולי בכוחות משותפים נצליח לשנות את סימן השאלה לסימן קריאה. גם אם השמחה היא חלקית מכורח הנסיבות, נשאף להגיע למצב ש-אם הבנים שמחה!
הָכותבת היא יועצת תקשורת ודוברת המועצה המקומית בית אל.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
יעל בן ישרצילום: באדיבות המצולמת