יום האישה, לא מתחברת, לא חושבת שהשיח נכון. במקום לקדש את המולטי קיום שלי, במקום להגיד כמה אני תותחית, שאני גם אמא גם בעלת עסק וגם יודעת לאפות. הייתי רוצה שלאורך כל השנה יהיו חוקים שעוזרים לי, לא שמגנים עלי, לא אלה שנותנים "שעת הנקה" או אלה שמאתרגים בכל מחיר על עובדת בהריון (הם חשובים החוקים האלה לא לבטל, רק לעדכן).
הייתי רוצה חוקים שיוצרים אפשרות להעסיק עזרה בבית בקלות, הסדרים שמעודדים גברים להיות שותפים, חוקים ותקנות שמכירים במשפחה המודרנית, כי כבר לא כל הנשים מורות בחצי משרה
ואחראיות רוב הזמן על הילדים, ולא כל הגברים מפרנסים במשרה מלאה ומגיעים פעם ביומיים להשכיב ילדים לישון.
יום האישה מקטין אותי, יום האישה עוסק בשוליים, האלימות התמסחרה ונדמה שמקדשים אותה יותר מאשר את הנורמאליות. נכון, יש עוד דרך ללכת בנושא תעסוקת נשים יש עוד מה לעשות כדי שנשים לא יחוו הטרדות, כדי שלא ירצחו וכדי שלא יפטרו אותן.
אבל מה עם כל אלה שכן מתקדמות? מה עם לחזק את מי שבקושי עוברת את היומיום? זו שהפייסבוק שלה מלא ב"את מהממת!!!" אבל מרגישה סמרטוט, כי היא בקושי הספיקה לשתות משהו וכבר שתיים בצהריים, והגננת מתקשרת אליה באוטומט. וכבר נמאס לה או לא נעים לה להגיד שאפשר לפעמים להתקשר גם לאבא, כי הם באמת זוג כזה שמשתדלים להיות שווים בהורות ובמטלות הבית למה עדיין פותחים עיניים בטיפת חלב כשאבא מגיע?
למה לא לגיטימי שגברים ייצאו מוקדם מהמשרד אם זה לא "שני ורביעי של גרושים"? למה נשים ממשיכות להתעמר בנשים בתור מעסיקות? (תשאלו מסביב, כל כך הרבה סיפורים על זה שדווקא בוסיות נשים היו הכי גרועות במעלה ההר). למה ממשיכים לייצר בגדים לבנות בלי פרופורציה?
אחותי, (אמא לבנות) מספרת לי שמעל גיל שלוש כבר ממש קשה למצוא בגדים שהם לא בוורוד עם נצנצים, ושתמיד היא צריכה לקנות שתי מידות מעל כדי שלא יהיה צמוד.
ורק שיהיה ברור, כיף לי להתלבש יפה ולפעמים גם לעלות על נעלי עקב וגם אין לי שום בעיה עם הסרת שיער בלייזר או איפור קל לעיניים וגוונים בשיער. וגם, תאמינו או לא, ממש מתאים לי למרוח קרם עיניים לפני השינה.
למה נשים עדיין צריכות להילחם על שכר שווה לגברים? למה לא מלמדים את זה בבית הספר? ואני לא אפתח אפילו דיון על נשים לוחמות בצה"ל כן או לא כי לא נצא משם.
אז את המשביר לצרכן אני אחרים בתקופה הקרובה, כי הקמפיין שלהם מזעזע בעיני ואני אמשיך לעודד את הגננות להתקשר גם לבעלי כשצריך משהו, והבנים שלי יגדלו למציאות שבה לגיטימי שאמא לוקחת יום חופש ומשאירה להם את ענייני הבית כי זה הכי לגיטימי שהם יידעו לבשל, לנקות ולכבס ובעיקר, אדאג שהשפה הכלכלית לא תהיה נחלתם הבלעדית של גברים בעניבות וחליפות.
אלא שנשים וגברים בכל גיל יוכלו להיות בעלי השכלה כלכלית, לחלוק ניהול כלכלי בבית, לברר אצל הפוליטיקאים מה הם הולכים לייצר בתחום הזה ולהתעקש על חקיקה מאפשרת ולא לספוג פופוליסטיות מקטינה ומסרסת. כי בסוף, משם יבוא השינוי, בעיני יש מקום לשדרג את יום האישה ולהפסיק את השיח המבדל וליצור שותפות בין גברים ונשים בבית, בעבודה ובמרחב הציבורי.
זה לא יגיע מתוך "אפליה מתקנת", אלא מתוך חירות בבחירה, לקיחת אחריות אישית ופתיחת השפה והראש לעובדה שאנחנו נשים ויש לגוף שלנו ולנפש שלנו יכולת מופלאה ליצור חיים אבל זה לא מקטין את היכולת שלנו, אלא לגמרי מעלה אותה עשר רמות למעלה כשיש את התנאים הנכונים.
לקח לי המון שנים להבין שאני לא צריכה להיות "תותחית" בהכל, אני ניהנת מאוד להיות בהריון, ללדת, להניק, לחבק, אבל אני לא יכולה לעשות את זה במקביל להתפתחות הערכית והתעסוקתית שלי בלי לדעת לצרוך עזרה. בלי לוותר על הצורך להוכיח שאני "גם יפה וגם אופה" פשוט אין מספיק שעות ביממה.
את התנאים האלה צריך לייצר. כמכלול. כחברה, ויש לי עוד המון מה להגיד, אבל נעצור פה, כי אין לי מספיק שעות שינה כדי לבזבז עוד דקה על הניסיון לייצר שיוויון אמיתי דרך פוסטים בפייסבוק.
אני עוסקת בזה בעבודה האמיתית שלי ובבית שלי בכל יום מחדש.
אלה הן הדעות שלי, אתם ואתן לא חייבים או חייבות להתחבר, אין לי עניין בוויכוחים והתנצחויות או זמן לשכנע.
זאת אני
תתמודדו
או תעברו הלאה
זו לא מלחמה בין המינים
זה רצון ללמוד מיומנויות חדשות
זה רצון לפרוס משנה חדשה של שותפות
זה רצון לייצר עקרונות של ביחד מתוך השוני
זה רצון לאהבה והכרה.
כרמי אור. נשואה, אימא לחמישה. יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית. מחברת הספר "לא חייבת כלום לאף אחד"