הרב אברהם סתיו מציג: הקורונה לפי הרב שג"ר

הרב אברהם סתיו חוזר לכתבים של הרב שג"ר כדי להבין את מה שקורה איתנו כעת: "הקריאה הופכת פתאום מדיון אקטואלי קונקרטי ללימוד של נביא"

חדשות כיפה הרב אברהם סתיו 18/10/20 14:11 ל בתשרי התשפא

הרב אברהם סתיו מציג: הקורונה לפי הרב שג"ר
בדיקות בקורונה, צילום: Tomer Neuberg/Flash90

משבר הקורונה גורם לי לשתוק הרבה. לא הקורונה עצמה, עליה כתבתי הרבה יותר מדי. אבל השבר החברתי, השפל ההתנהגותי, משתקים אותי. לא-מעט כותבים ורבנים הצליחו לבחור צד, והם כותבים בחריפות ובכאב נגד ההתנהלות החרדית, בשעה שאחרים דווקא מבקשים להציג את נקודת המבט החרדית וללמד עליה סנגוריה. ואני, רק שתיקה עמוקה של חוסר אונים ממלאת אותי, ומביאה אותי לפתוח שוב את הספר החדש של הרב שג"ר.
המילים שמרחפות לי כל הזמן בראש במהלך הקריאה הן: "נבואה שנצרכה לדורות - נכתבה". הביטוי הזה, "נבואה שנצרכה לדורות" הוא סוג של אוקסימורון. כי הנביא, כך למדתי ממו"ר הרב שרלו, הוא סוג של עיתונאי, פרשן ליתר דיוק, שתפקידו לנתח את הכאן והעכשיו מנקודת מבט גבוהה יותר. ובאופן כמעט מובנה הוא לא אומר שום דבר 'לדורות' (לכן נביא לא יכול לחדש מצוה, רק הוראת-שעה).
הרב שג"ר, כך נדמה לי, היה הדבר הכי קרוב לנביא. הכתיבה שלו ספוגה בכאן ובעכשיו של לפני עשרים שנה; ומעניקה להם משמעות, פשר, הקשר.

זה נכון בכתיבה ההגותית, שבחרה לקפוץ ראש אל מצולות הפוסטמודרנה כשאף אחד בסביבה עוד לא הבין מה היא אומרת בכלל (היו לקפיצה הזו גם מחירים, ונדבר עליהם בפעם אחרת). אבל זה נכון הרבה יותר בספר החדש שלו, 'בריתי שלום', שמכנס את הכתיבה האקטואלית של הרב שג"ר המלווה את נקודות הציון המשמעותיות של העשורים האחרונים בחייו, ממלחמת לבנון והאינתיפאדה השנייה ועד להתנתקות. מאורעות אשר חלפו מזמן, וגם אם הותירו משקעים עמוקים, אין לכאורה טעם לשוב ולנתח אותם. אבל דווקא בשל הנתק הזה מן המציאות הממשית, הקריאה הופכת פתאום מדיון אקטואלי קונקרטי ללימוד של נביא. כמו שלימוד בספר ירמיהו יכול להעניק משקפיים חדשות ללומד דווקא משום שהוא לא מעורב רגשית כרגע בכותרות האחרונות בוויינט על התככים בחצרו של צדקיהו.
והרב שג"ר אכן מעניק לנו לאורך הספר משקפיים חדשים.
"השאלה האמורה להישאל," כותב הרב שג"ר, ולא משנה עכשיו ההקשר, "היא מה האשמה שלנו, ועל מה אנו צריכים לעשות תשובה".
"השאלה המעניינת אותי," הוא כותב עוד, "היא מה חושב האדם כשהוא קם בבוקר. עלינו לחשוב כעת יותר על הפרט ולא על הכלל".
וכך הוא ממשיך, לאורך הספר, לדבר על הצורך בענווה, בקבלת-הדין, בכריתה של ברית-מחודשת. על סובלנות עמוקה לגישות אחרות, על סכנת הקנאות הדוגמטית והסכנה הגדולה לא-פחות בתנועות של מרידה וניתוק.

היופי בספר הזה הוא שלא חייבים אפילו להסכים איתו על הפרטים כדי לקבל ממנו את היכולת להרים את המבט, ולהפוך את השתיקה חסרת-האונים לתנועה אקטיבית של ענווה והקשבה.

ספרו של הרב שג"ר

ספרו של הרב שג"רצילום: צילום עטיפת הספר