שני האורים הלכו ממנו: בין אורי אורבך לאורי אליצור

כאשר כה רב הצער ועוד טריה המכה, קשה שלא לחוש סוג של מועקה ואפילו זעם על מלאך המוות שנעל את הכוונת שלו על ראשי הציונות הדתית וקוצר במגלו את טובי בניה טרם הגיעו לשיבה

ארי גייגר 19/02/15 12:01 ל בשבט התשעה

שני האורים הלכו ממנו: בין אורי אורבך לאורי אליצור
פלאש 90, צילום: פלאש 90

"זה האורי השני שהלך מאיתנו השנה". רבים מאיתנו אמרו או שמעו את המשפט הזה בימים האחרונים. את אורי א. הראשון איבדנו לפני כתשעה חודשים, בעיצומה של עונת חגי הגאולה, בחודש הלאומי ביותר בלוח השנה שלנו. כך יאה לאדם שנשם וחלם אומה, ממלכה, גאולת ישראל. אורי א. השני עלה לגנזי מרומים כשפנינו אל חג הפורים ואל הלצון של חודש אדר. תאמרו: יאה לו, למצחיקן הבלתי נלאה. אבל כדי לא להרגיז אותו במנוחת העדן שלו נזכיר שהוא תמיד סירב להופיע בערב צחוק או בשיח על הומור שהתקיים בחודש אדר, תוך שהוא רוטן ומטיף: הומור זה דבר רציני והוא צריך ללוות אותנו כל השנה.

מרוץ הזמן ומצעד המתים אולי משכיח במהרה את אלה שהלכו אך לפני שנים מועטות. אבל כאשר כה רב הצער ועוד טריה המכה, קשה שלא לחוש סוג של מועקה ואפילו זעם על מלאך המוות שנעל את הכוונת שלו על ראשי הציונות הדתית וקוצר במגלו את טובי בניה טרם הגיעו לשיבה. כי לפני האורים מהעיתון היו אלה הרב חנן פורת שנפטר לפני שלוש וחצי שנים והרב מנחם (חי שלום) פרומן, שיום השנה השני לפטירתו הולך ומתקרב (ואולי ניתן להוסיף גם את הרב שג"ר, שגם הוא מת בלא עתו). בכולם פגע הסרטן, רוצח ההמונים המנוול שמתחרה בדעאש באימה שהוא מצליח להטיל על רבים בישראל ובעולם כולו. באורי אורבך, שאף פעם לא היה אחד כמו כולם, פגעה מחלה מיוחדת, עלומה. שלוחים רבים לו למקום וכלים שונים בארגז הכלים של מלאך המוות.

אם נתבונן קמעה בדמויות המופלאות הללו נוכל לזהות ביניהם קווי דמיון רבים, ולא רק הזמן הקצר שנקצב להם משמיים. כולם היו מנהיגים של הציונות הדתית, כל אחד בתחומו ובדרכיו - מי במקלדתו, מי בתורתו ומי בעשייה חלוצית או פוליטית. הנקודה המיוחדת יותר שקושרת ביניהם היא דרך ההנהגה שלהם, שנגזרה מסוג האישיות שלהם: כולם עדינים, כולם אציליים, כולם עמוקים, כולם גם מקוריים. לא הטיפוסים הקלאסיים של מנהיג - חזק, דומיננטי, אסרטיבי, תקיף, חוצב להבות אש. "לא בָּאש ה'". הם הוכיחו שאם מצליח אדם כזה להגיע לעמדת השפעה כוחו יכול להיות רב יותר דווקא בגלל חריגותו והודות לרושם הכביר שמקרין מי שמעדיף לשתוק עד שיבקשו את דבריו מאשר להתפרץ ולדבר ולבסוף אולי יבקשו ממנו לשתוק. השיעור היותר מפתיע שהם לימדו הוא שאתה לא צריך כריזמה מתפרצת כדי לפרוץ דרך. חנן פורת עשה זאת בהתיישבות. הרב פרומן - "העוף המוזר" הגדיל לעשות והמציא את החסידות הציונית-דתית, אליה הוסיף את החיבור הלא שגרתי עם חתירה בלתי נלאית לשלום עם הפלשתינים. אורי אליצור הניח את היסודות לעיתונות של המגזר. ואורי אורבך - על המחסום שהסיר כבר כתבו השבוע רבים.

ואנחנו, יתומים היינו ואין אב. אומרים: "לכל אדם יש תחליף, אבל אורי (אורבך)? מי ייתן לנו תמורתו". אבל לא רק הוא. מישהו רואה בסביבה תואם הרב פרומן? אפשר בכלל לחשוב על העתק שלו? גם החלל שפער מותו של אורי אליצור עוד ממתין לבעל עין חדה, תובנה עמוקה וראייה למרחוק שימלא את החסר. עוד זקוקים אנו לזווית הראיה שלו, כמו שהמערכת הפוליטית שהתמלאה רפש במערכת הבחירות הזאת משוועת לשיח הנקי, האוהב, המאופק והמחבר שכה אפיין את אורבך. כואבת במיוחד היא המחשבה על היצירה העצומה שהיתה יכולה עוד להיכתב על ידו - מעיין נובע שהיה רחוק מליבש עת הלך לבלי שוב.

וכן, עוד מידה אחת היתה בכולם. הם, שחיו חיים מלאי תוכן ופעולה, הלכו למותם בשלווה, ללא טרוניה או פחד. אולי זו התחושה (הנכונה) שבזמן שהוקצב להם הספיקו יותר ממה שעולה בידם של אחרים לעשות בחיים ארוכים. ואולי זו הענווה, גדלות הנפש, הפרופורציה שבה התייחסו לעצמם והמחשבה שהעולם יוכל להסתדר גם בלעדיהם. ואכן, זו נחמתו של ההולך (ואולי גם נחמתנו) - ברכתו של ר' יצחק לרב נחמן, בלשון המשל על האילן המהולל: "שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך". כי למרות שבאמת אין אורבך 2 - לו ולאחרים שהלכו (למי יותר ולמי פחות) יש תלמידים וממשיכים. ואולי במקרה הזה הכמות הגדֵלה תפצה על ירידת האיכות.

ולמלאך המוות נאמר: די כבר! תן לנו מעט מנוחה. תמיד היינו בעד שיוויון בנטל, אנחנו מאד אוהבים להתנדב וכל הזמן אנחנו מנסים להיות נחמדים עם כולם. אבל כשעושים מאיתנו פראיירים אנחנו מרגישים את זה. ובכלל, שירות אצלך עוד לא הוגדר כיעד הגשמה של בני עקיבא. אצל חמאס או דעאש אתה כבר רשום מזמן כיעד הגשמה מועדף.

הכותב הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר