שלא תהיה לכם טעות: חלוקה לשני מחנות היא ברכה

מצב של שני מחנות אינו תקלה אלא ברכה, שבראש ובראשונה צריך להודות עליו. רק אחר כך אפשר לבדוק ולבחון את המחנות, להתווכח ולחלוק אחד על השני

חיים אקשטיין
יג בכסלו התשעה
,
05 בדצמבר, 2014 13:07
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

אולי צריך להיות יעקב אבינו בשביל זה.

לעמוד מול בית שקיומו בסכנה, מול אחים שמתפצלים, שני חלקי משפחה אחת שנערכים לאפשרות שרק אחד מהם יישאר. ורגע לפני שצועקים "הצילו", לחייך ולהביט בסיפוק. רק לפני כמה שנים הייתי לבד, ועכשיו אני כל כך ענק עד שצריך לפצל אותי. כן, זה מדהים שאפשר לחלק את המחנה שלי לשניים, ועדיין יתקבלו שני כוחות גדולים ומשמעותיים.

בלי לרצות שזה יקרה. אולי עשו לא יכה אף מחנה, אולי הסיפור הזה ייגמר מהר עוד לפני שנספיק להתפצל. אבל עצם האפשרות להיות לשני מחנות, גם אם מימוש האפשרות הזאת יהיה בגדר טרגדיה, זה חסד עצום. זאת התקדמות מטאורית, שלפני זמן לא רב היה קשה להעלות על הדעת. לא חלמנו על שני מחנות, כי אפילו מחנה אחד לא היינו, רק קומץ קטן שמנסה להגן על עצמו מול התרבות האדומית הדומיננטית. ועכשיו - שני מחנות שלמים. רגע, המצב הקריטי יחכה עוד שנייה, חייבים למצות עוד קצת את העמידה מול הטוב הזה.

ברור ששני מחנות זה פוטנציאל להרס עצמי. אם עשו לא יכה אף אחד מהם, הם יכו בעצמם זה את זה. ישנאו, יוציאו דיבה, יאבקו על השלטון, ישליכו לבור, ימכרו. זה כנראה מפני שלכל מחנה יש כוח מספיק גדול לעשות זאת, וגם מפני שלכל מחנה יש משמעות עמוקה, מהפכנית, רדיקלית, שמטבעה מעוררת התנגדות מקרב המחנה השני. אם המחיר של כפל המחנות הוא מלחמה - נשלם, ומיד נשלים. אבל עדיף לא להיכנס לזה, למנוע את ההתכתשות, ליהנות משני העולמות. משני המאורות הגדולים. משני מחנות שלכל אחד מהם יש כל כך הרבה מה לתת.

היה עדיף להיות לבד, רק עם מקל? זה היה חוסך הרבה בלגן, מאבקים אמונציונליים ואנרגיות מבוזבזות, אבל זה היה גם קצת עלוב. להציע אמירה אחת, חד-גונית, חיוורת. להקים בית מדרש אחד או שניים, ולצפות שזה יספיק כדי לתת מענה לכל הנפשות שבדור. מצב של שני מחנות אינו תקלה אלא ברכה, עושר, מגוון, מרחב, צבעוניות, עומק, הפרייה, השתקפות של אינסוף. מצב שבראש ובראשונה צריך להודות עליו. רק אחר כך אפשר לבדוק ולבחון את המחנות, לראות אם מישהו יצא מגבולות הגזרה הקיצוניים של המחנה, לבקר את החסרונות שבכל אחד, לחלוק ולהתווכח. אם רוצים מאוד, אולי אפשר גם להדביק למחנות כינויים כמו "חרד"לים", "דתיים לייט" או כל שם מגוחך אחר. העיקר שזה לא ייעשה מתוך איבה, דמוניזציה, רצון להשליך לבור את כל מי שחושב אחרת, גם לא מתוך פחד שהמחנה האחר משול ימשול בנו. במקום זה צריכות לבוא שמחה על ההתרחבות, הכרה בחשיבות של ההתפשטות לכל הכיוונים והודאה לקב"ה שהביאנו עד הלום. הודאה על החסד, שגם אם קשה להאמין - הוא מוביל גם לאמת. אמת רחבה, עמוקה, אלוקית, שמתגלה דווקא מתוך המחלוקת בין שני הצדדים הטוענים שהאמת אצלם.

ואחרי כל זה, לזעוק ולהתפלל. ולהיאבק, ולהמשיך לצעוד, אולי גם לצלוע קצת עד שתאיר השמש. אבל בסופו של דבר, רק עם שני המחנות הללו נעמוד בכל האתגרים בארץ ישראל. לא רק בשביל רווח אלקטורלי, ולא בגלל חשש שמא המחנה השני יחבור למפלגה אחרת, אלא בשם האחריות הציבורית, ומתוך ידיעה ששני המחנות הללו, כרחל וכלאה, יבנו שניהם את בית ישראל.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 תינוק צילום: shutterstock

בית דין הרבני: כל הילדים שנולדו בישראל מתרומת ביצית הם ספק יהודים

קרא עוד