פרסום שמו של חשוד בהטרדה מינית: הצלת נפשות

רב מוכר, ששמו פורסם ע"י 'קולך' כמי שהטריד נשים אך לא הורשע, הגיש תביעת דיבה ונדחה. עו"ד ריקי שפירא רוזנברג, שייצגה את הארגון, טוענת כי יש חובה מוסרית לפרסם שמות של מטרידים. מה התנאים לכך ומדוע לדעתה אין בזה לשון הרע?

חדשות כיפה עו"ד ריקי שפירא רוזנברג 06/02/18 15:06 כא בשבט התשעח

פרסום שמו של חשוד בהטרדה מינית: הצלת נפשות
האם מותר לפרסם את שמו של אדם החשוד בהטרדה מינית?. אילוסטרציה, צילום: shutterstock

השבוע ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בערעור על תביעת דיבה שהגיש רב מוכר נגד חנה קהת ואילת וידר כהן שעמדו בראש 'קולך' ונגד הארגון עצמו. התביעה הוגשה בעקבות פרסומים על תלונות שהוגשו לארגון כנגדו בנוגע להטרדה מינית. הרב טען כי פרסומים אלה הם בגדר לשון הרע, 'קולך' טענה כי הפרסומים הן בגדר הושטת יד לנפגעות והגנה על שלום הציבור. 

תביעתו העלתה בפני בית המשפט את השאלה העולה בהרבה מקרים של הטרדה מינית והיא - האם עצם פרסום דבר התלונה עולה כדי עבירת לשון הרע כנגד מי שהתלוננו נגדו.

השאלה היא כמובן לא רק משפטית אלא גם מוסרית. האם מותר לפרסם את עצם העובדה שהגיעו תלונות על אדם וכל שכן על רב או על איש ציבור, או שמא פרסום התלונות הוא לשון הרע כנגד אותו אדם ואין לפרסם אותן אלא אם כן, התבררו התלונות בפני בית משפט ונקבעה קביעה שיפוטית באשר לנכונותן.

השאלה היא לחלוטין לא תאורטית, ועולה בהרבה מאד מקרים של תלונות על הטרדה מינית. נפגעות רבות מקבלות מכתבי התרעה מעורכי דין של נילונים המאיימים עליהם בתביעות דיבה, אם לא יחזרו בהן מהתלונה ויתנצלו. מתלוננות רבות בוחרות לא להגיע למשטרה ולא לפתוח בתיק פלילי, אלא לפנות לארגוני סיוע או למנגנונים קהילתיים לבירור התלונה.

האם במצבים אלה אסור לפרסם את דבר התלונה כדי לא לפגוע בשמו הטוב של האדם? או שמא יש דווקא חובה מוסרית להתריע בפני הציבור במיוחד כשמדובר באדם בתפקיד ציבורי? במספר מקרים של הטרדה מינית, עצם פרסום התלונות, הוביל אנשי ציבור להתנצל או להתפטר מתפקידם. בכך קידמו התלונות הן את הטוהר הציבורי והן את ההגנה על שלום הציבור.

כאשר בוחנים את השאלה האם ראוי לפרסם את עצם הגשת התלונה כנגד פלוני, במקרים של הטרדה מינית, חשיבות הפרסום מתעצמת משתי סיבות. האחת, היא תופעת ההשתקה. נשים רבות חוששות להתלונן וידוע שסטטיסטית רוב התלונות לא מדווחות. עצם פרסום תלונות על הטרדה מינית מאפשר הגשת תלונות נוספות,  ובכך יש מיגור של תרבות ההשתקה.

השנייה, הטרדה מינית היא הרבה פעמים עבירה חוזרת. הפוגע הוא פעמים רבות, בעל דפוס פגיעה קבוע והוא חוזר ופוגע. במקרים רבים, תלונה של אישה אחת על איש ציבור או על איש תקשורת הובילה להגשת תלונות נוספות. בפרסום התלונות במקרים אלה, יש כדי לעודד נשים נוספות להעז ולספר את שאירע להן ויש כדי למנוע נפגעות נוספות.

קמפיין #me too, המתנהל בימים אלה, חושף פגיעות מיניות קשות שאף אישה לא העזה להתלונן עליהן קודם לכן. איסור לשון הרע, אסור לו שייהפך למנגנון השתקה, המאפשר ביצוע עבירות חמורות בחדרי חדרים שאסור לאיש לדבר בהם.

ובכל זאת, אם נתיר כל פרסום מה יבטיח הגנה על האדם מפני פגיעה בשמו הטוב, מפני פגיעה שלא לצורך בפרטיותו?

התשובה המוסרית והחוקית לשאלה זו, היא שכאשר מדובר בפרסום שנעשה בתום לב מתוך חובה מוסרית או ציבורית כדי להגן על אנשים או נשים מפני פגיעה נוספת, אז הפרסום ראוי. פרסום הנעשה אך ורק כדי לפגוע באותו אדם, ולא כדי להגן על צדדים שלישיים מבלי כל ניסיון לברר את האמת הרי הוא פסול.

החפץ חיים בהלכות שמירת הלשון כלל י' סעיף ד' אף הוא קובע זאת ואף מרחיב את ההיתר: "אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם יְכוֹלִים הֵם (יד) לַעֲזֹר לַנִּגְזָל וְהַנֶּעֱשָׁק וְהַנִּזָּק וְהַ מִּתְבַּיֵּשׁ בְּעִנְיָנָם, בְּודַּאי נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הדָּבָר כֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, (טו) רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיִּתְרַחֲקוּ בְּנֵי אָדָם מִדֶּרֶךְ רֶשַׁע כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאוּלַי הוּא בְּעַצְמוֹ יָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיתַקֵּן מַעֲשָׂיו, כְּשֶׁיִּשְׁמַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, גַּם זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְתוֹעֶלֶת יֵחָשֵׁב, (טז) כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים אֵין מְכַוֵּן לֵהָנוֹת מֵהַפְּגָם הַהוּא שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, רַק לְקַנִּא לָאֱמֶת, וְאוּלַי תָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא".

פרסום הנעשה מצד מתלוננות או מצד ארגון העוסק בקבלת תלונות על הטרדות מיניות, הוא פרסום הנעשה מתוך חובה מוסרית וציבורית, כשמטרתו להגן על חברות וחברי הקהילה. פרסום תלונות במקרים אלה, הוא  בגדר הצלת נפשות ומניעת פגיעות נפשיות וגופניות של אחרות. לכן, אין מדובר בלשון הרע לא מוסרית ולא חוקית.

אופן הפרסום משקף הרבה פעמים את הדאגה לשלום הציבור. פרסום מדוד ושקול של מהות התלונה, אינו בגדר לשון הרע, אלא הוא פתח לשיח ציבורי אחראי על גבולות המותר והאסור ביחסים בין בני אדם.

הכותבת היא חברת "קולך" וייצגה את הארגון בתביעת הדיבה שהוגש נגדה.


להורדת הקובץ

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן