סערת שיינלינדגר: טוב שיש מפלצות בעולם, שנדע במי להלחם

הרשת סערה בעקבות התבטאויותיה של פעילת השמאל הקיצוני, נועה שיינלינדגר, שפרסמה תגובה צוהלת למותם של החיילים בהתרסקות המסוק. משה רט סבור כי מקרים כאלו בדיוק אמורים לחזק את השפיות

משה רט 17/03/13 16:26 ו בניסן התשעג

סערת שיינלינדגר: טוב שיש מפלצות בעולם, שנדע במי להלחם

בשבוע שעבר סערה ורגשה הארץ בשל התבטאויותיה של פעילת השמאל נועה שיינלינדגר. בעקבות מותם של שני החיילים באסון התרסקות המסוק, פרסמה שיינדלינגר בעמוד הפייסבוק שלה תגובה צוהלת ושמחה ("קולולולולו!"), והבהירה שהיא שמחה גם שמחה בנפול "אויביה", חיילי הכיבוש. כצפוי, התגובות הללו עוררו זעם רב בכל חלקי הציבור, עד כדי השמעת קולות הקוראים לשלילת אזרחותה ולגירושה מן הארץ.

על אף שאני בהחלט שותף לגינוי המוחלט של ההתבטאויות הללו, ואשמח לראות סנקציות שונות הננקטות כנגד אותה גברת - לא הצלחתי להתמלא בזעם צדקני כלפיה (למרות שניסיתי). זה פשוט היה כל כך מצחיק, שקשה להתעצבן על זה ברצינות. לעשות "קולולולולו" כשחיילי צה"ל נהרגים, זה כבר לא שמאל, ואפילו לא שמאל קיצוני - זו קריקטורה של השמאל, פארודיה שמעוררת שעשוע יותר מאשר זעם. זה כמו שמישהו יעשה "קולולולולו" כשאמא של במבי או אבא של סימבה נהרגים (תודה לאור רייכרט על ההשוואה); התנהגות כל כך אבסורדית ומגוחכת, שאפשר רק לצחוק ממנה.

חוץ מזה, אני אוהב לשמוע אנשים שמבטאים עמדות רדיקליות, חריגות ובלתי מקובלות. נכון, זה מזעזע, מעצבן ומרתיח לפעמים (כשזה לא סתם מצחיק), אבל זעזוע מדי פעם הוא טוב לבריאות. מים עומדים נוטים להתעפש, אם לא משליכים לתוכם אבן לפעמים. תמיד טוב שיהיה מישהו שיציג את האיפכא מסתברא, שיחרוג מגבולות השיח המקובל ויערער עליו. זה לא אומר שצריך להסכים עם דבריו, או אפילו להיות סובלניים כלפיו - אבל זה טוב שהדברים יישמעו ויעוררו תגובות. אולי לא שמתם לב, אבל גם אני נוהג להשמיע מדי פעם התבטאויות קיצוניות וחריגות, אם כי מהקצה ההפוך לגמרי לזה של הגברת שיינלינדגר. אז כרדיקאל אחד למשנהו, יש לי הערכה כלפי מי שמעז לצאת נגד הקונצנזוס המרובע, ולצפצף על מה שיאמרו עליו. זאת בלי קשר להתנגדות הנחרצת שלי לתוכן של העמדות, ובלי לייחס תבונה יתרה למי שמשמיע אותן; אומץ הוא תכונה ראויה להערכה, גם אצל האויב.

בכלל, בכל הקשור ליחס הראוי כלפי דעות חריגות, קיים בלבול מסוים. רבים תופסים את הדברים, כאילו קיימות שתי גישות אפשריות בלבד: או להיות פלורליסט וסובלן, ולתת חופש ביטוי לכל דעה שהיא, גם אם היא מעצבנת ומרגיזה; או להיות קנאי לוחמני, שרוצה שכולם יחשבו בדיוק כמוהו, ושולל בנחרצות ובתקיפות כל דעה שלא מתאימה בדיוק לקו שלו. בהקשר הנוכחי למשל, הדעות יתחלקו בין אלה שרואים בדבריה של שיינלינדגר עמדה לגיטימית, שיש להיות סובלניים כלפיה גם אם חולקים עליה, לבין אלה שקוראים לסתום לה את הפה ולהעניש אותה בעונש חמור.

אני לעומת זאת חושב, שאפשר להחזיק בו זמנית בשתי הגישות. אפשר מצד אחד להכיר בכך, שכמו שצויין לעיל, זה טוב שיישמעו קולות שונים ומגוונים, כולל עמדות רדיקאליות משני הקצוות; ומצד שני, זה לא אומר שאסור להילחם בכל תוקף נגד עמדות שנראות שליליות ומזיקות. הפלורליסטים נוהגים לטעון, שהעולם הוא מעניין יותר כאשר יש בו ריבוי דעות; אכן כך - אבל הוא אפילו עוד יותר מעניין, כאשר בעלי הדעות השונות גם נאבקים אחד בשני. מאבקים ומלחמות יכולים להיות כואבים, אבל הם מזרימים את הדם ומביאים לצמיחה והתפתחות. עולם בו כולם היו חושבים אותו דבר, היה משעמם ומעופש; אולם מצד שני, עולם בו כולם מוכרחים לנקוט בסובלנות והבלגה כלפי כל דעה שהיא, היה הופך לנגוע וממאיר, בשל הגידולים ההרסניים שהיו צומחים בו ללא ביקורת.

המצב הבריא ביותר בתחום זה, הוא כנראה החופש המוחלט: החופש להשמיע כל דעה שהיא, ובו זמנית להילחם כנגד מי שמשמיע כל דעה שהיא. אף אחד לא חייב ליישר קו עם הדעה המקובלת, אבל גם אף אחד אחר לא חייב להיות סובלן כלפי מהפכנים למיניהם. בסופו של דבר מה שיקבע את המציאות בשטח תהיינה אותן דעות שישרדו את המאבק, ויצליחו להשפיע על דעת הקהל וההנהגה; וכמו בכל תהליך אבולוציוני, כנראה שאלה תהיינה - לפחות בטווח הרחוק - הדעות המוצלחות יותר.

אז לא צריך להתרגז כל כך על קיומם של טיפוסים כמו שיינלינדגר. גם בהם יש תועלת. זה טוב שיהיו מפלצות בעולם, כדי שנוכל להילחם בהן, ובכך לחזק את עצמנו. קולולולולו!

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר