עוד חוזר הניגון. פעם זה הכנס של רבני מרח"ב ופעם זה שבת "דורשות טוב" של קולך ועכשיו זה כנס רבני הציונות הדתית.
מה המשותף? הדרישה לתת מקום של כבוד לנשים, שהן כידוע קצת יותר מ50 אחוז מהאוכלוסיה. אז מדוע כל כך קשה לי עם המחאות האלו? מכיוון שאני מחפשת את מה שאני בתור אישה – אני לא צריכה גברים בשביל להגדיר לעצמי מה אני.
בכנס של רבני מרח"ב מחו על כך שאין נשים. לי זה דווקא היה מובן לגמרי - זה כנס רבנים, רב הוא תפקיד מוגדר לגבר ביהדות המסורתית, וכל עוד זה ככה – מטבע הדברים כנס רבנים יהיה כנס גברים. ב"ממזרח שמש" הבטיחו שיהיה כנס מקביל לנשים ואכן קיימנו אותו בשנה שעברה, וכשהרבנית ימימה עלתה לדבר ביקשנו משני הגברים (התורם הראשי של התכנית וסמנכ"ל כי"ח) שהיו בקהל שיואילו בטובם לצאת החוצה.
בשבת דורשות של קולך – תנאי ההשתתפות הוא להעביר שיעור גם לגברים. כלומר, שיעורי נשים שמועברים לנשים בלבד הם פחות חשובים, לא עוברים את רף הציפיות של קולך. כמובן, גבר יכול ללמד גברים בלבד ולהיות רב גדול בישראל – מבלי ללמד ולו אשה אחת. ואנחנו הנשים, למה יגרע חלקנו? אי אפשר להיות מורה ואשת רוח שמלמדת תורה בלי אישור של איזה גבר שישב ויאזין לשיעורים שלי?
ועכשיו כנס רבני הציונות הדתית. המארגנים הבטיחו שיהיה גם כנס רבניות. ואני אומרת – אחלה, מעולה (רק תעמדו בהבטחה כמו שעשו ב"ממזרח שמש"). אני רוצה לשבת עם נשים כמוני ולדבר על האתגרים של היהדות מזווית נשית, מנקודת המבט המיוחדת שלנו.
יש כאלו שאומרות שיש לנו תודעה כוזבת, אני די בטוחה שזה לא נכון, שדווקא הרצון למצוא את עצמנו בכל אירוע של גברים יוצר לנו את התלות בהם, אבל אני אלך לשאול את בעלי מה הוא אומר על זה, ליתר בטחון...
הכותבת היא ראש תכנית "תדרשי - נשים דורשות מתוך מסורת יהודי המזרח" ב"ממזרח שמש"