"אני לא צעצוע" שרה נטע ברזילי וכבשה את הבמה הכי חשובה באירופה.
אנחנו לא תמימים, וזה די ברור ששיר יפה, גם אם יבוצע באופן מושלם, לא מספיק בשביל לזכות באירוויזיון. האירוע הזה הוא הרבה יותר אירוע תרבות פוליטי מאשר אירוע של מוזיקה שהטוב ביותר מנצח בו.
כדאי לשים לב מתי מדינת ישראל זוכה באירוויזיון. אם זה בזמן שיש מגעים לשלום עם מצרים ('אבניבי'- 1978 ו'הללויה'- 1979), או בזמן שיחות ויתור עם ערפאת ("דיווה" בזמן הסכם ואי- 1998).
גם המסר מאד חשוב. הבמה האירופית הזו משמשת במה בעיקר לערכי הליברליזם הכי קיצוני שאנחנו מכירים. יש בה ייצוג לא יחסי בהחלט ללהט"ב, כאשר לחבר בקהילה סיכוי גבוה בהרבה משל מי שמביא פשוט שירה יפה. דנה אינטרנשיונל זכתה בזמנו לא בזכות השיר או הביצוע. היה זה המסר שזכה. המסר שבועט בשמרנות היהודית. כן, זה כרטיס הכניסה שלנו לתרבות האירופית, אנחנו צריכים למצוא חן בעיניהם, לאמץ את הערכים שלהם ולהתנער משלנו.
האם בשיר 'טוי' יש איזה סממן יהודי? עזבו יהודי, משהו ישראלי יש? האם מי מאיתנו שהיה שומע את השיר מבלי לדעת שהוא של ישראל היה מזהה שזה השיר הישראלי? לא. כי השיר נכתב בשפה זרה, התלבושת היתה יפנית, הסגנון אמריקאי ולא היה שם שום דבר שמבטא זיקה כלשהי למסורת ישראל או לערכים יהודיים.
מה שכן היה שם זה מסר פמיניסטי בוטה, כזה שיוצר מאבק בין המינים, משהו שזורם מאד עם הרוח של פירוק המוסד המשפחתי. בעיטה במסורת כבר אמרנו?
אז נכון, אנחנו ראשונים בהכל, אפילו בלעשות תרבות זרה יותר טוב מהמקור. וזכינו, לא כי הם מעריכים או אוהבים אותנו, הם הרי הקפידו לא להזכיר את ירושלים. זכינו כי אנחנו עשינו הכי הרבה נחת רוח לאירופאים.
אתמול נסעתי ברכב, הרדיו השמיע רק את 'טוי' ואת האירוויזיון. יום ירושלים לא הוזכר. כבר שנים שיום ירושלים נחגג על ידי קומץ, אלה שמנסים לגלות מה יש בה בירושלים, אלה שמאמינים עדיין שיש בירושלים מעיין תרבותי שאפשר לשאוב ממנו מים מתוקים שירוו את כולנו, משהו שנוכל גם לייצא. האם אנחנו מאמינים?
אני מדמיין את האבסורד שהולך להיות בשנה הבאה: ירושלים, עיר הבירה, שלא לדבר על 'עיר הקודש', מארחת את אירופה. מה אנחנו הולכים להביא שם חוץ מהדגל? מה יהיה שם ירושלמי? חוץ מהאבנים הירושלמיות, כן? אני ממש מקווה שעד אז נבין שאין טעם שירושלים תהיה מגרש המשחקים של תרבות ליברלית קיצונית. מקווה שנהיה אמיצים מספיק כדי להגיד- אנחנו לא הצעצוע שלכם!
הכותב הוא מרכז תכנית לפיתוח מנהיגות בקרב נוער בפריפריה.