לא ירושלמי

בקבוקי תבערה, פריצות לרכבים, אבנים והטרדות מיניות הפכו לחלק משגרת הסטודנטים והמבקרים באוניברסיטה העברית. חיילים יוצאים בליווי בלבד. אנחנו יושבים בשקט לנוכח אירועים אלו, התקשורת לא רועשת. הפוליטיקאים לא קופצים ואנחנו ממשיכים לשתוק

דורון ביינהורן
ד בסיון התשעד
,
02 ביוני, 2014 21:59

צילום:

נתחיל בגילוי נאות, אני לא אוהב לדבר על זה הרבה אבל גדלתי בפתח תקווה. הרבה בדיחות נאמרו על המקום ויש קבוצות שלמות באוכלוסיה שלא בטוחות שיש בכלל מקום כזה.

ירושלים תמיד נראתה לי מוזרה, שונה ובעיקר מתוסבכת. לאחר החתונה קבענו את דירתנו הזמנית בירושלים. למדתי לאהוב את השכונות שלה, התרגלתי לנסוע בכבישים שלה ובעיקר להעריך את המיוחדות שבה. טורים שלמים יכולים להיכתב על נסיעותיי בקו 18 ועל האנשים "המיוחדים" שפגשתי שם.

ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, העיר עליה ואליה התפללו בני ישראל בכל שנות הגלות, מאוישת גם ע"י הציבור הערבי, ציבור שלאורך השנים מקבל את שירותי המדינה (אולי יש מקום לשיפור) אך אינו מפגין נאמנות יתרה בהרבה מהמקרים.

מנהג ידוע לשים דגל ישראל על חלון הרכב מיום העצמאות ועד ליום ירושלים, הבוקר ביציאה מהבית התלבטתי האם להוריד את הדגל. בכל יום בדרכי לעבודה אני עובר בשכונת בית חנינא, מדובר במחלף חדש שנבנה וחוסך את הנסיעה דרך הפקקים של הגבעה הצרפתית, הוא מביא אותי כמעט עד למחסום חיזמא. בשבועות האחרונים היו מספר מקרים של זריקות אבנים על רכבים חולפים. באחד המקרים המשטרה אמרה לנפגע (עפ"י עדותו בפייסבוק) שהוא לא היה צריך לנסוע עם דגל ישראל בשכונה. כן, שכונה בתוך ירושלים. במקרה אחר התבקש נוסע ע"י תושב המקום להוריד את הדגל כי לא כדאי לו לנסוע עם דגל ישראל בשכונה.

אהבתם? תנו הצצה לטורים האחרונים של דורון:

- דור שלישי

- נוער שוליים

- ארבעה ברכב אחד

- שרוליק

- בנט שכח אותי!

לפני כמה שבועות ביקר חבר שלי בשלוחה של חברת החשמל באחת מהשכונות הערביות בירושלים, לא נרחיב כאן בתיאור התחושות שלו ועל הצורך שלו להוריד כיפה בכדי לא להיקלע לסיטואציה מסוכנת. "הם היו ממש נחמדים אליי" הוא מציין, אבל התחושה שזה לא חלק ממדינת ישראל הייתה חזקה. בסיום הביקור הוא שלח לי תמונה של אחד החדרים במקום, הוא אמר שזה מה שיש בכל חדר, על הקיר הייתה תמונה גדולה של ערפאת על רקע כיפת הסלע. מצורפת התמונה.

(צילום: דורון ביינהורן)

בקבוקי תבערה, פריצות לרכבים, אבנים והטרדות מיניות הפכו לחלק מהשגרה של הסטודנטים והמבקרים באוניברסיטה העברית. חיילים יוצאים בליווי בלבד.

אנחנו יושבים בשקט לנוכח אירועים אלו, התקשורת לא רועשת. הפוליטיקאים לא קופצים ואנחנו ממשיכים לשתוק.

לאחרונה דיברתי עם בכיר במחוז ירושלים במשטרה, הנושא היה הר הבית. הוא מסביר שיש רגישות ומשתמש במילה הכי אהובה בימים אלו "נפיצות". "זו סוגיה לא פשוטה" הוא אומר. אז עזבו רגע את הר הבית, הרחובות של ירושלים מסוכנים. אין ביטחון ויותר מזה, אין זקיפות קומה לאומית.

יגיע יום וזה יתפוצץ לנו בפנים, ירושלים היא רק חלק אחד, בגליל ובנגב ישנם יישובים שנציגי מדינת ישראל לא יכולים להיכנס אליהם ללא ליווי של מג"ב. אסור לנו לשתוק, אנחנו חייבים להעלות את המודעות למצב ולדרוש מהמדינה לטפל בשורשי הבעיה.

היום אני כבר לא ירושלמי, אני גר בהרים סביב לה. אבל בעצם כולנו ירושלמים, כולנו מחוברים מדורי דורות לעיר הזאת. אל תשתקו!

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: shutterstock

5 הצעות לאחסון וסדר יעיל בבית - חלק א'

קרא עוד