כך הברחנו את החילונים מירושלים

לא בכדי עלתה הקריאה לצדק חברתי משדרות רוטשילד בתל אביב. הרי אנחנו, הדתיים, הפכנו את הבירה לסעיף פוליטי. יום ירושלים מהווה הזדמנות ליציקת תוכן אמיתי לרחובות העיר העתיקה

צוריאל הורוביץ 19/05/12 20:27 כז באייר התשעב

כך הברחנו את החילונים מירושלים
יחצ, צילום: יחצ

"מה התוכניות שלך ליום ירושלים?", שאלתי חבר, חובש כיפת שמים מלידה.
"איזה יום? זה של כל המתנחלים הפנאטים?", הוא מחזיר.
"על מה אתה מדבר? זה של יום אחדות, של אהבת המולדת, של הזדהות עם בירתנו הנצחית וההיסטורית", אני מנסה לגונן.
"אל תעבוד עלי. אני ראיתי מה קורה שם".

אז הסתכלתי גם אני. הקלדתי "יום ירושלים" במנוע החיפוש, וצפיתי בכמה סרטונים שמתעדים את החגיגות השנתיות של עיר הנוי והנצח.

התמונה מוכרת עד כאב: הסרטון נפתח בצילום רוחב של מרכז העיר ירושלים. עשרות אלפי דגלי ישראל, המוני צעירים עם כיפות סרוגות בשלל צבעים וגדלים עושים את דרכם לשריד בית מקדשנו. היום: כ"ח באייר. המאורע: הריקודגלים המסורתי. התהלוכה האדירה עושה את צעדיה לקראת שער שכם, ואז זה מתחיל: קריאות "מוות לערבים!" נשמעות מימין. זעקות ארוכות בקצב מפחיד - "שיישרף לכם הכפר! שיישרף לכם הכפר!". והלהיט של השנים האחרונות: "מוחמד מת". הקהל העצום דוהר בסמטאות הרובע המוסלמי, דופק בפראות על דלתות הרוכלים, יורק ומקלל, שואג ובועט. קלוז-אפ על בחורה צעירה, אולי בשנות העשרים לחייה: "אתם לא מבינים?! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל! תלכו לעזה!". המון משולהב ויצרי מתקדם בצורה אחידה לתוככי האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. התמונות מתחלפות בקצב מהיר. מוחמד מת. מוות לערבים. שיישרף לכם הכפר. מוחמד מת. מוות לערבים. שיישרף לכם הכפר. מאות שוטרים וחיילי מג"ב ניצבים סטטיים בצידי הדרכים, מונעים מהמסה האנושית להתקדם בדרכים לא להם. זקן ערבי יוצא מביתו וחוטף צרור איחולים וברכות מנער גבעות לא-מקומי. קשה שלא לדמיין מה היה קורה אם אותו זקן היה נקלע בטעות לתוך ההמון.

נכון, הכרתי את הצדדים האלה של יום ירושלים עוד לפני. גם אני השתתפתי בעבר בתהלוכה, גם אני פגשתי באותם מופרעים. כנראה שלא ייחסתי לתופעה את החשיבות הראויה לה. בעיני חלק בלתי-מבוטל מהציבור הישראלי, ככה בדיוק נראה יום ירושלים - צעדה פרובוקטיבית מבוססת שנאה.

כאן בדרך-כלל מגיע שלב ההצטדקות העצמית. מה פתאום, זה רק קומץ מתפרעים, אלו נוער השוליים של העשבים השוטים. למה אתם כמו התקשורת, תמיד מסתכלים על הצדדים השליליים? הרוב בכלל לא ככה!

שמענו. נכון, הכל נכון, אבל כמה מאותם עשרות אלפים שמשתתפים בצעדה השנתית מעזים לפתוח פה ולמחות כנגד אותם מחללי שם-שמים? מי מהצועדים ינסה למנוע את ההסתה, לעצור את השנאה? כמו תמיד, הבעיה האמיתית היא הרוב הדומם.

הריקודגלים הוא המאורע שמזוהה בצורה המובהקת ביותר עם יום ירושלים. ולא בכדי - אין לירושלמים הרבה מה להציע בכ"ח באייר חוץ מזה. אפשר להסתכל על הריקודגלים כמסמל את מעמדו של יום ירושלים כולו: פשוט לא רלוונטי.

חיים אקשטיין כתב בכישרון רב על חסרונם של החילונים בחגיגות יום ירושלים. לדעתי, קשה להם להצטרף לחגיגות כי לא באמת יש להם מה לחגוג. נכון, החילונים חסרים לנו. אבל יש לנו בכלל מה להציע להם?

כבר שנים שיום ירושלים הוא החג של הדוסים. בניגוד ליום העצמאות, יום איחוד ירושלים נפרד לשלום מהקונצנזוס הישראלי לפני שנים. הוא לא יום שבתון, אין בו טקסים מיוחדים או אירועים משמעותיים, אפילו מנגל לא עושים ופטישי אוויר אין. מה נשאר מאותו יום שמטרתו ציון השמחה על איחוד העיר? תודעה ציבורית של אלפי פנאטים שמנסים לכבוש מחדש את העיר העתיקה.

יום ירושלים משווע לתוכן אמיתי. הציבור הכללי מתרחק יותר ויותר מהיום הזה, וסיבותיו המוצדקות עימו. החג של ציון זקוק נואשות למיתוג-מחדש, לתוכן אלטרנטיבי. וכזה יש בשפע במקורות היהודיים הקלאסיים: ירושלים כעיר השלום על-בסיס "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהילים קכב). ירושלים כעיר הצדק החברתי אצל ישעיהו (א, כו): "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". ירושלים של משפט: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (שם). עיר שמחברת עבר ועתיד: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח).

אז כן, חיים, אני לא מתפלא שהחילונים ברחו מיום ירושלים. היום הזה מייצג עבור רבים מהם את היום שבו התחילו כל הצרות המדיניות שלנו, אי אז בשלהי 1967. משוש תבל שלנו, עבור רבים, היא עיר חצויה ומפולגת, מסוכסכת עם עצמה, בכלל לא דומה ל"עיר שחוברה לה יחדיו". הבחירה של המגזר הדתי לעסוק אך ורק במשמעות הפוליטית והמשיחית של ירושלים ובמקביל לנטוש את הערכים הנפלאים האחרים שעיר הקודש לשנו מייצגת פשוט הבריחה אותם. אנחנו הברחנו את החילונים מירושלים. כי עיר הצדק 2012 היא כיכר רוטשילד בתל-אביב, ומובילי התיקון החברתי הם כבר לא נביא זקן מענתות פלוס הקולגה מתקוע, אלא דפני ליף וחבר מרעיה. ירושלים? שיישארו להם שם עם הכותל. צדק חברתי לא שייך אליהם.

האתגר של החלת תוכן חדש ביום המשמח של איחוד ירושלים עומד לפתחנו, כולנו. הלוואי ונמצא את דרך המלך לחבר מחדש את העם היהודי לעיר הקודש, אשר כולה זהב.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר