"יצאו אנשים בני בלייעל, מקרבך...."

כל אחד בתחומו חייב להפעיל את סמכותו באחריות אל מול התופעה . אסור "להכיל", אסור "לקבל" ואסור "להבין". צריך לטפל, בנחישות ובבהירות ולהגדיר מה "מותר" ומה "אסור".

רוחמה גבל-רדמן
טו בטבת התשעו
,
27 בדצמבר, 2015 11:00
Kobi Gideon, פלאש 90

Kobi Gideon, פלאש 90צילום: Kobi Gideon, פלאש 90

תמונות מריקוד השנאה והיצרים מרצדות מול העיניים, הסכין. התינוק, הרובה, הפנים הרעולות.
הכיפה. הגדולה. הלבנה. הצחה. וחתונה. ובניין שלם. ועדי עד. דיסוננס כל כך גדול בין כלל הסמלים האלה על רחבת הריקודים שצהלה ושמחה. והתמונות לא מרפות.

כבר חודשים שאנו נמצאים בימים מדממים, הארץ סוערת, סכינים מונפות ומתים אנשים. החברה הישראלית מתמודדת עם כאב על אנשים שמותקפים ברחובות, שנפגעים. כאב על חפים מפשע שזרוע מרצחים בני עוולה שמה אותם למטרה קלה בהיותם בני הארץ הזו. עם מתח יומיומי בכבישי הארץ, תחנות אוטובוס, בתי כנסת, הבתים שלנו עצמם. החברה הישראלית מתמודדת ולא שומטת את המושכות מהיד. באחריות מנסה לנהל את המציאות המורכבת של החיים שלנו במדינת ישראל.
והנה נוספו גם הריקודים הללו על צרותינו.

מה יש לנו פה , בעצם? קבוצת אנשים שקבעה לעצמה שהיא מיעוט ב"מדינת כלל מיעוטיה", ובכך חפה מכל אחריות. כי זה הכי נוח להיות "הנרדף" בעיני עצמך ובכך לברוח מכל הסיזיפי שבלשאת בנטל משותף. קבוצה זו פרשה ואמרה: "אנחנו לא חלק. אנחנו עומדים אל מול..." ואסור לנו לחשוב שמדובר רק בבני נוער, פליטי מסגרות.
הכי קל זה להיות פשטן. לעבוד ב"שחור- לבן". ולהיות כל כך "צודק" שאפשר בשם ה"צדק" לוותר על החברה ממנה באת. על העם שלך. בוודאי על קדושת החיים והכבוד של בני אנוש באשר הם. לוותר אפילו על אלוקים ועל צלמו. ולהחליף את המדינה והאחריות והמורכבות, ברעלה, סכין, רובה מונף ואקסטזה.

"יצאו בני בלייעל מקרבך..." אני יושבת מול התמונות המרצדות ויודעת, "מקרבך". צריך לנסות לנהל את הרגשות הקשים העולים בי, אל מול כל המתחולל בארץ כולה ומול המתחולל בשוליה. ההולכים ומתרחבים. ומסתערים עלינו לכלותינו ורוממות אל בגרונם.

כל מי שמכיר את מרחב השיח האזרחי בישראל ואת מורכבותו ושבריריותו- נושא באחריות. כל מי שהוא איש חינוך, רווחה, הנהגה דתית, הנהגה פוליטית- נושא באחריות. כל מי שהוא הורה- נושא באחריות. כל מי שהוא "בפנים" - ששייך לחברת הרוב. שמרגיש שהמדינה שלו כל מי שהוא בן אדם וערכי אנוש בסיסיים מפעמים בו. חייב להתייצב ולפעול אל מול קבוצה זו. כל אחד בתחומו חייב להפעיל את סמכותו באחריות אל מול התופעה . אסור "להכיל", אסור "לקבל" ואסור "להבין". צריך לטפל, בנחישות ובבהירות ולהגדיר מה "מותר" ומה "אסור".
מדובר בקבוצה אנרכיסטית מובהקת. הם לא שייכים ל"מדינה". הם גם לא "איתנו". הם יצאו. הם באו להפיל את הבית. הם "אנטי מדינתיים" בהגדרתם. כאלה שישרפו את הבית על יושביו. שיפילו את עמודי ההיכל על אנשיו, כי זו לא המדינה שלהם. ולכן אין פתרון אחר.

לכל אחת מהחברות בישראל יש את הקבוצה האנרכיסטית שלה, שפרשה מהמשחק הלגיטימי של ניהול מערך הכוחות בחברה ועשתה "אקזיט" החוצה. אל שבירת הכללים. זו הקבוצה "שלנו". של מה שמכנים "הציונות הדתית". אנחנו "בעלי הכרם", ולהוותנו אנחנו גם "בעלי הקוצים". אם לא נטפל בקוצים, לא תישאר כרם. (על פי בבא מציעא פג)

רוחמה גבל-רדמן, מנהלת עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון סוגיות תורה ומדינה שבמכללה האקדמית הרצוג

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון צילום: דוברות הקרן למורשת הכותל המערבי

הכותל הוחרג מהנחיות ההתקהלות: יותרו תפילות של עשרה איש במקום

קרא עוד