יום גוש קטיף: "משהו מת בי"

דביר שרעבי, שגורש מביתו בגוש קטיף לפני קרוב לעשור חוזר לזכרונות מהבית שהיה ולתובנות שעלו בו, על רקע יום גוש קטיף במערכת החינוך

דביר שרעבי 11/02/15 12:16 כב בשבט התשעה

יום גוש קטיף: "משהו מת בי"
ChameleonsEye / Shutterstock.com, צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com

א.

כך אמר לי לפני מספר שבועות אחד ממפוני גוש קטיף, כשהוא יושב מול הבית שנבנה ושותה קפה חריף. עיניו עייפות, הוא טרוד מאוד, בגדיו מלוכלכים באבק וזיעה מעטרת את קצוות ראשו: "אתה רואה דביר, אחרי הטיח, הצבע והתמונות, הבית שלי יהיה שלם. מבחוץ. אבל מבפנים, אני יודע שכל הלבנים היו שבורים. בכוונה. כמו הגוף שלי. חיצונית יש לי ידיים, רגליים, פה ועיניים. הכל שלם, ברוך השם. אבל הלב שלי שבור והשכל שואל:איפה הבית שלי?"

קרוב לעשר שנים אחרי ההתנתקות, יושב אדם על לבנים שבורים ועדיין תוהה, ובעיקר מבקש לעצמו זיכרון חי מבית שנחרב. ממשות. רצון עמוק לשיבה וכמיהה אל מציאות העבר. החייאה של חיים שחלפו מן העולם, ואינם עוד. הוא מבקש עוד ניסיון עמום של השראה. הבהובים של תקווה. ניצוצות אחרונים של חיות לב. שברירים דקים של אמונה וקריאה של פרקי תהילים.

(צילום: דביר שרעבי)



בעוד שהוא מדבר, חשבתי על שלד הבטון הגס שהוא התשתית הראשונה של הבית. הבסיס. שלב ההתחלה.יחסית בבנייה הוא המהיר ביותר והפחות מסובך. די במעט מלט, מים וחצץ בכדי לבנות קיר.ברם, מבחינת נפשית, במהלך הבנייה משתקף העימות הדוקר בין ההתקדמות לדעיכה. כלומר נשאלת השאלה: האם ניתן לזנוח את השלד השבור של הבית בחורבות רצועת עזה בעבור בית חדש? -לדעתי, זה מחייב.אך התהליך הוא קשה וכואב כמו סיגריות רעות ששורפות את הגרון.

ב.

הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר [1897-1985] פיתחה את תורת הספרציה-אינדיבידואציה, שאומרת: ישנה הבחנה חדה בין אירוע הלידה הפיזי ללידה הפסיכולוגית. כלומר, כאשר מדברים על הלידה הפיזית, ניתן לנעוץ את המחט על נקודת זמן ברורה, בה הילד יוצא מרחם אימו. ברם, הלידה הפסיכולוגית נעדרת וחמקמקה וקשה להצביע על רגע מסוים. הלידה מתרחשת כאשר הילד מבין שהוא יצור נפרד מאימו. לטענתה של מאהלר, גם לאחר הלידה הפיזית הילד לא מתנתק מאימו, כי אם מתחיל תהליך איטי מובנה בשבלים של התפרדות [ספרציה] וגיבוש של זהות אישית [אינדיבידואציה].

בימי ההתנתקות, הייתי נער מתבגר שמשוטט ברחובות נווה דקלים בימים, וחוזר אל הבית שנולדתי בו בלילות. אני זוכר שבאותם ימים היה הכול באוויר: לחץ, אמונה, שיכרון חושים, משיחיות, אופוריה, טמטום, אלימות, דבקות, זיעה, עשן, צעקות, חיילים, מוזיקה ותפילה. בדיעבד, בהסתכלות לאחור, רק דבר אחד היה חסר שם: ריאליות.

בְּשָׁעָה שֶׁאָבִי הֵסִיר אֶת הַמְּזוּזָה

מִן הַמַּשְׁקוֹף. מַשֶּׁהוּ מֵת בִּי.

הָאִישׁ שֶׁדִּבֵּר בְּמַבָּט יָשִׁיר וְזוֹהֵר עַל

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, הָלַךְ אֶל

הַגָּלוּת כְּפוּף רֹאשׁ וְעִוֵּר.

["נְוֵה דְּקָלִים, תשס"ה, י"אאב"]

בשעה שהמציאות דרשה את קיומה ביום י"א באב, והחיילים נכנסו לבית וביקשנו שנתפנה, לקחתי את התיק ויצאתי אל מפתן הדלת בשקט ובלי לעורר מהומה. שמה, במפתן הדלת המתין אבא שלי עטור תפילין וציצית ותלש את המזוזה מן המשקוף ובכה. הכל התפרק ונשבר לי בפרצוף. חשתי בגידה נוראה, כי האיש שאמר לי שעוד חמש דקות תבוא הגאולה, שיקר לי. והאישה שאמרה לי שתפרוץ מלחמה עם הפלסטינים ובסופו של דבר לא יהיה גירוש, שיקרה לי. ברגעים האלה, התחדד לי שיש סביבי אנשים שחיים בהזיה מטורפת תוך הלחמות גסות של אידיאולוגיה ישרה למציאות עקומה. הבנתי כי כולם נכשלו. וכולם אשמים בזה. גם אני.

ג.

עליתי לאוטובוס בלי להביט מאחור, והבנתי כי מעכשיו אני זורק את הבגדים שהלבישו אותי במהלך חיי, ואני מתחיל ללבוש את הבגדים שלי. עכשיו אני מתחיל תהליך של התפרדות וגיבוש של זהות אישית. ידעתי במהלך הצעדים שלי אל האוטובוס האדום של אגד, שאני נמצא ברגעים של הלידה הפסיכולוגית.

אֲנִי זוֹכֵר בתשס"ה שֶׁחָזַרְתִּי אֶל הַבַּיִת

שֶׁבּוֹ יָנַקְתִּי מִשְּׁדֵי אִמִּי

בִּהְיוֹתִי תִּינוֹק.

עַכְשָׁו אֲנִי נַעַר שֶׁמְּנַתֵּק עַצְמ וֹלְאַט

מִן הַכֹּל.

[התנתקות]

כשנכנסתי אל האוטובוס, מהעלייה במדרגות עד שהתיישבתי על הכיסא, חשתי שאני לבד בעולם: בלי רבנים שמטיפים לאמונה עיוורת, בלי מחנכים שדורשים שלא להיכנע לרצונות הממשלה, בלי פיסקות מתורת הראי"ה קוק שמסבירים את תהליכי הגאולה, בלי שירים של נחמה, בלי תפילות אל תקרה ישרה ובלי סרטים כתומים. אני לבד. נוטש את כל העבר של חיי.

העבר הזה הוא מכוער ועקום בעצם ההבנה שנחשפה לי כמו הטחת קיר, שכאשר אותם רבנים שגרו בשומרון או במרכז הארץ הטיפו ודרשו חזור ושנו על אמונה בבתי הכנסת של היישובים בגוש קטיף, חוזרים הלילה לביתם. בעוד שאני רואה מבעד לחלון אדם שמובל כמו מת על ידיים של חיילים זועק מבכי אל שמיים שותקים, כשמאחוריו הוא השאיר בית על ארגזים. כשיצאתי משער היישוב הצהוב, נפרדתי לחלוטין מהבית, מהרחם, מחבל הטבור אל מציאות עלומת שם, נסתרת ומלאה בספק. ניתקתי את עצמי לאט מן הכל.

ד.

בשיחה שערכתי לאחרונה עם חבר ממפונה גוש קטיף, הוא אמר לי: "בתהליכים של בניין אומה בארצה, צריכים אנשים שיהיו קורבן. אנחנו היינו הקורבן. אנחנו נעקדנו בשביל עם ישראל. כמו להבדיל, שרה אמנו בעקידת יצחק. מוות. סיום. סוף פסוק. עכשיו אנחנו צריכים להמשיך הלאה." אני לא יודע איך להתייחס למשפטים האלה, אני רק נוטה להקשיב להם. כי כאן, במזרח לכיש, חבל ארץ ששמם וכעת נבנה ומתפתח במפוני גוש קטיף, השמש זורחת לאיטה ומאירה שדות פרץ ירוקים, כרמי ענבים ופרחים. ויש בזה מן הנחמה.

...

ביום כ"ז בתמוז התשס"ח (30 ביולי 2008), התקבל בכנסת החוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, שבמסגרתו נקבע "יום גוש קטיף" במערכות החינוך לכ"ב שבט. ביום זה, כ"ב בשבט הוקם היישוב "נצר חזני" שהיה היישוב הראשון על אדמת גוש קטיף.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר