טרור? לא לפחד כלל

לא פחות מהתגובה הצבאית לטרור חשובה התגובה הפסיכולוגית לטרור, הנוגעת לא רק לממשלה וכוחות הביטחון, אלא לכל אחד מאיתנו. התגובה היחידה הראויה לפחד, היא לא לפחד כלל

משה רט
כ בסיון התשעד
,
18 ביוני, 2014 17:32
חנן גרינווד

חנן גרינוודצילום: חנן גרינווד

לא מזמן כתבתי כאן למה פעולות תג מחיר לא יכולות להיחשב לטרור. לצערנו, קיבלנו השבוע תזכורת מהו טרור אמיתי, ועד כמה מגוחכת ההשוואה בין חטיפת נערים לבין ריסוס גרפיטי. טרור, כשמו כן הוא: מטרתו היא להטיל אימה ופחד, לשתק את החיים ולגרום לחרדות וסיוטים. האיום שהוא מהווה על קיומה של המדינה ואזרחיה הוא אפסי - כמה הרוגים וחטופים פה ושם אינם מהווים סיכון בטחוני או לאומי של ממש; אבל כוחו האמיתי של הטרור הוא בהשפעתו הפסיכולוגית, בפחד הרוכב על כנפי הדמיון ומתפשט במהירות בכל רחבי המדינה, כשהוא מחליש ומערער את יציבותה. כך יכולים קומץ מחבלים דלי אמצעים לזעזע מדינה שלמה, בעלת צבא חזק ומתוחכם, מבלי שעומד לרשותם חלקיק מעוצמתה של זו.

את זה חשוב להבין כדי לדעת איך להתמודד כראוי עם הטרור. נכון, בחזית המאבק צריכה לעמוד הפעולה הצבאית, החל ממעצרים וחיסולים וכלה בפתרונות יצירתיים יותר, כמו הפעלת לחץ על אוכלוסיית האויב, ניתוק תשתיות, הוצאה להורג של מחבלים כלואים וכיוצא בזה. אבל לא פחות חשובה היא התגובה הפסיכולוגית לטרור, הנוגעת לא רק לממשלה וכוחות הביטחון, אלא לכל אחד מאיתנו; והתגובה היחידה הראויה לפחד, היא לא לפחד כלל.

עם כל הכאב והצער על אירוע כמו חטיפת הנערים, אסור לנו לאבד פרופורציות. העיסוק התקשורתי המופרז בנושא, שמנסה באופן טבעי לחלוב מהציבור כמה שיותר רגשות זעזוע, צער וכאב, משחק בדיוק לידיים של הטרור. תמונות של אמהות בוכות, של חברים מתייפחים, של המונים זועקים בתפילה - הן בדיוק מה שהטרור רוצה להשיג. להפחיד אותנו ולהכאיב לנו במקום הכי רגיש. אסור לנו לשדר חולשה, רפיון, מבוכה ופחד. אלה רק יעצימו את רעבונם של המחבלים, ויכשירו את הקרקע ל"ויתורים כואבים" חלילה במשא ומתן איתם, ולאחר מכן לחטיפות אחרות, וחוזר חלילה.

שלושה נערים יקרים, כל אחד הוא עולם מלא, וצריך לפעול בכל הדרכים להשבתם. אבל בל נשכח, שבכל רגע נתון נמצאים מאות ואלפי יהודים במצבי צרה ומצוקה, מחלות וסכנת חיים, המייסרות אותם ואת משפחתם וחבריהם. במחלקה האונקולוגית בכל בית חולים שהוא, מצויים לא פחות כאב וחרדה מאשר במשפחותיהם של החטופים. איננו יכולים לתת לצער על המציאות הזו להשתלט על חיינו ולשתק אותנו. כאב, סבל ורוע קיימים תמיד, בצורות שונות; החיים צריכים להימשך הלאה, בלי שהללו יאפילו עליהם לחלוטין.

כך גם לגבי העיסוק המנופח בנושא הנסיעה בטרמפים. "מוסד" הטרמפים הוא מוסד של גמילות חסדים והכנסת אורחים של ממש, המבטא מאין כמוהו את הערבות ההדדית והאכפתיות בעם ישראל. האם בגלל אירוע נדיר, המתרחש אחת לעשרות שנים, מוצדק לשלול ולאסור כל נסיעה בטרמפים באשר היא? איפה הפרופורציות?! נכון, יש סכנות; גם לנסוע ברכב זה מסוכן, וגם לשחות בים ובבריכה, להשתמש באש, בחשמל ובגז, להזמין שירותי הדברה, ולרקוד באולמות חתונה - כפי שהמחישו לנו אירועים רבים וכואבים לאורך השנים. ובכל זאת לא שמענו מעולם מי שקורא לוותר על פעילויות מסוכנות מעין אלה; מה שנדרש הוא פשוט להגביר את רמת הזהירות והבטיחות. מי שקורא לאסור כל נסיעה בטרמפים בגלל מקרה נקודתי וחריג מעין זה, מגשים במלואה את שאיפתו של הטרור: להפחיד מדינה שלמה עד כדי אובדן עשתונות, לגרום לכל אזרח לראות בטרור את האיום הגדול והנורא ביותר על חייו, במנותק מכל קשר למציאות.

צריך להגיב, צריך להתפלל, צריך להזדהות ולתמוך. אבל מלל אינסופי בתקשורת וברשתות החברתיות, לא יועיל לחטופים בשום דרך שהיא. הוא רק מחזק את הטרוריסטים ומראה להם איך יכולים אנשים בודדים להרעיד מדינה שלמה. במקום זאת בואו נמעיט את הדיבור, ננמיך את הקולות, ונשדר יציבות וחוסן ולא חרדה וחוסר אונים. אם רוצים להפחידנו, נעשה בדיוק ההפך. לטובת החטופים, ולטובת כולנו.

לאתר של משה רט www.mysterium.co.il

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
יועז הנדל צילום: פלאש 90. גרשון אלינסטון

זה היה מהר: יועז הנדל מתחיל לזגזג

קרא עוד