הציונות הדתית בחבלי לידה

לפני 30 שנה ההורים שלנו פחדו שנהפוך לחרדים, היום אנחנו מפחדים שהם יהיו חילונים. אבל אולי צריך לדעת להסתכל על מה הילדים שלנו מחפשים ולהבין שהמצב לא כל כך נורא

ארי גייגר 23/11/17 17:58 ה בכסלו התשעח

הציונות הדתית בחבלי לידה
זאביק אבינר ועקיבא נוביק, צילום: צילום מסך חדשות 10

כשהייתי נער, לפני יותר משלושים שנה, הפחד הגדול של הורים במגזר היה שהילדים שלהם יהיו חרדים. חללים רבים הפילו הר"מים החרדים, שאז עדיין משלו בכיפה בישיבות התיכוניות. כל שבוע ישיבה באחת מה"משרפות" החרדיות היה מלווה בעצבנות בקרב ההורים של הבנים. שנת ההכרעה של כיתה י"ב הכריעה לא אחת כיצד ייראו כל חייהם של הבוגרים. האם ישרתו בצבא? האם אי פעם יעבדו למחייתם? האם יאכלו אצל ההורים? ואם היה נער שהחליט לעטות על עצמו שחורים היה זה נושא ללחשושים בין החברים של ההורים, שלפעמים לקח זמן עד שהיו מסוגלים לדבר בגלוי על התאונה שקרתה להם.

כמה רחוקה נראית היום החרדה הזאת. היא התחלפה בדאגה ההפוכה – שמא הבן או הבת יהפכו חילונים. כמו שיודע כל אחד במגזר מדובר בתופעה שאינה שולית כלל וכלל ונוגעת למשפחות רבות. אם נצרף אליה את התופעה של "דתיות הרצף" או "דתיות הבוּפֶה" (חיבור שנעשה בסדרה "הדתלשים") – מדובר בטרנד רחב שלא פוסח על משפחות שמוגדרות תורניות או חרד"ליות וגם מגיע לפתחם של רבנים חשובים (ויש שיאמרו שבעוצמה רבה יותר מאשר אצל אחרים).

עוד מאמרים בנושא הדתלש"ים

כיוון שרבים לא היו עדיין אנשים בוגרים בשנות החמישים (וגם אני לא) ראוי להזכיר שתופעת החילון במגזר הדתי לאומי אינה חדשה. בשלב זה היא אפילו לא מגיעה לממדים שהיו לה בעשורים הראשונים לקום המדינה. מסיפורים של אבי אני לומד שהכיפות הסרוגות עדיין לא נולדו פשוט בגלל שדתיים העדיפו ללכת ברחוב עם כובע על מנת שלא יידעו שהם אינם חסידים של בן גוריון וגם לא מחזיקים בפנקס אדום. הקושי לחיות באופן חצי מחתרתי גרם לרבים להוריד את הכובע ולהיסחף בזרם הכללי תחת הלחץ הכבד של מכבש כור ההיתוך. ישיבות ציוניות כמעט שלא היו ולצבא הגיעו בוגרי החינוך הדתי עם מטען דתי דל בצקלונם, מטען שאותו היה קל לפרוק, כי הוא לא שקל הרבה. מי שכן בחר להישאר דתי ראה בשחיה נפרדת ובחבישת כיסוי ראש לנשים ביטויים חרדיים מובהקים.

בשנות השבעים, עם סיומה של ההגמוניה המפאיניקית והקמתן של ישיבות ציוניות, חל שינוי במגזר. כיפות הופיעו (וגדלו), ציציות יצאו החוצה וחצאיות התארכו. לא אצל כולם אבל אצל רבים ובוודאי אצל המדריכים הבולטים בסניפים ובסמינריונים. ממש בזמן שבו מפא"י חדלה לשלוט במדינה, הקיבוץ דתי הודח מהשליטה בבני עקיבא לטובת בוגרי מרכז הרב.

כעבור עשרים שנה הגיעו האינטרנט והסלולר. במדרש מפורסם שמובא ברש"י, משה רבנו מלמד זכות על עם ישראל לאחר חטא העגל. הוא ממשיל את הקב"ה ל"מלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא"? בדור הזה לא צריך להעמיד את הבן בפתח אותו מקום מגונה. כל הדברים המגונים ביותר מגיעים ויושבים בפתחם של הבנים (ושלנו, ההורים). מה יעשו הבנים שלא יחטאו? נמצא שדור ההורים של היום חי בתקופת ביניים שבין השליטה הלוחצת של השמאל האפיקורסי השטף האדיר של המדיה, שפורצת את כל החומות ומביאה את העולם החילוני על שלל ערכיו ופיתוייו אל הטלפון שצמוד אלינו כל הזמן. וכדרכו של עולם – הילדים מורדים במורשת ההורים ומוצאים את עצמם מתחברים (בשינויים כאלה ואחרים, ברוח הזמן) לסבים ולסבתות, שבהם מרדו ההורים שלהם.

אבל הטכנולוגיה היא לא כל הסיפור. יש כאן משהו עמוק יותר. דור ה-Z הדתי מחפש להתחבר, לבחור בעצמו, לזרום עם מה שמתאים לו. ובתורה, מה לעשות, יש גם ממד של כפיה. רבי, הרב עמיטל, שידע לזהות מוקדם תופעות חדשות, הדגיש בשנים האחרונות של חייו את הממד של "כפה עליהם הר כגיגית" ואת המוטו של "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" – עבודת ה' היומיומית, השגרתית, האפורה, מתוך עמל והתמדה. הוא ראה סכנה חמורה בטרנד של ההתחברות.

מבלי לחלוק על הרב עמיטל, אני רואה גם צד חיובי ברוח החדשה הזאת (שהיא שיקוף למגמות כלל עולמיות). בעבר ידע הרב קוק, לצד הביקורת החריפה שהייתה לו על דור החלוצים, לזהות גם את המקום החיובי שאליו הם מובילים את היהדות או לפחות את המגמה הרוחנית החיובית שהכפירה היא אחד הביטויים שלה. זאת מתוך ההנחה שבורא עולם מוביל את העולם כל העת בכיוון מעלה ולא מסיג אותו אחורה. כמו בכל מסע ארוך וקשה, רבים מתקשים ועוזבים לפני שהשיירה מגיעה ליעדה. כאלה הם הדתל"שים. בקושי שהם מבטאים הם מגלים לנו שעבודת ה' עושה כעת קפיצת מדרגה. מדתיות חיצונית שמרוכזת בהקפדה על פרטי הלכות, על לבוש ועל נראות תורנית לתורה שתובעת גם את הלב, שלא מוכנה להשאיר אותו מחוץ לבית הכנסת. בתנועת המטוטלת הזאת אפשר לראות צעירות בלבוש חשוף מתפללות בדבקות עצומה וקובעות עתים לתורה ובבחורים שמנהלים דיאלוג פנימי יומיומי עם הקב"ה למרות שהפסיקו מזמן לשמור נגיעה.

דור ההורים מסתכל ולא מאמין. הוא בטוח שהצעירים נפלו על השכל ושם עליהם תווית של לייט. בכך הוא מעיד על עצמו שהוא רואה לעיניים ולא ללבב. אינני טוען שחיי אישות לפני נישואין מעידים על צדקות גדולה, אלא שהתמונה מורכבת. לא נכון להתרכז במצוות שהצעירים בוחרים להשאיר בבופה ולהתעלם מההיבטים הדתיים שבהם הם עולים עלינו, המבוגרים.

השאלה כיצד ייראו ילדיי מבחינה דתית כשיגדלו מעסיקה אותי מאד, וכך גם שאלת החינוך הנכון שעלי לתת להם (שאלה שלמעטים היום יש עליה תשובה ברורה והחלטית). כבר זמן רב מלווה אותי התחושה שהדתיות שלי ושל רבים מבני דורי לא מדברת אל הצעירים. שהם חשים שהיא מזויפת וחלקם אפילו בזים לה. נפשם חפצה במשהו גדול יותר, אמיתי יותר, טוטלי. וכשהם לא מוצאים אותו אצל הוריהם – חלקם מתייאשים, נוטשים, בטוחים שהדבר הזה לא קיים במציאות או שלפחות הם לא יכולים להגיע אליו. שעדיף להיות אמיתי מאשר דתי.

כל התופעות האלה של בלבול, פריקת עול מצוות, שבירת החומות וההגדרות הישנות, הן אולי חבלי הלידה של דתיות חדשה – שונה מזו שמוכרת היום אך גם טובה ממנה. עבודת ה' שמורכבת מהקפדה על גופי הלכות (עם פחות החמרות ועם שינויים הלכתיים ברוח הזמן שיבואו מכיוונם של הפוסקים) יחד עם עבודת הלב, חיבור פנימי לה' ונוכחות גדולה יותר בחיי היומיום ובנפש של העובדים אותו. והבשורה הגדולה יותר – עבודת ה' מתוך חופש, מרצון ולא מכוח כפיה של ההורים, המחנכים או הנורמה החברתית.

מורנו הגדול הרב קוק חזה שיום אחד זה יגיע. יתכן שזה האור שמחכה לנו מעבר לחושך שבו אנחנו נמצאים.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר