"הפסד שכולו ניצחון"?

מי בדיוק ניצח בסופו של יום רביעי? - תושבי עמונה שבתיהם נחרבו? בני נוער חבולים ופצועים, נפשית ופיזית? חברי הכנסת שלהם תמונות גבורה לתעמולת הבחירות הקרבות? הציבור הישראלי שנחשף לצדקת דרכה של התיישבות צודקת?

צביקה צפדיה 08/02/06 00:00 י בשבט התשסו

"הפסד שכולו ניצחון!" נכתב בכותרת של עיתון המתיימר להיות "העיתון הנפוץ ביותר לציבור הדתי בישראל". בתחתית הכותרת המזוויעה נאמר: "אלפי בני הנוער הנחושים שעמדו מול ההסתערות הברוטאלית בעמונה הם התקווה הגדולה וחיל העתודה של המאבק להצלת ההתיישבות".

הכותרת מבטאת בצורה חזקה את חוסר ההבנה ביכולת להגדיר מהו ניצחון. האם הצלת התיישבות במחיר קיומי של עם ושלטון ריבוני הוא בגדר ניצחון? מי בדיוק ניצח בסופו של יום רביעי? - תושבי עמונה שבתיהם נחרבו? בני נוער חבולים ופצועים, נפשית ופיזית? חברי הכנסת שלהם תמונות גבורה לתעמולת הבחירות הקרבות? הציבור הישראלי שנחשף לצדקת דרכה של התיישבות צודקת?

למערכה הזו יש רק מנצח אחד. מ"מ רה"מ מר אהוד אולמרט.
אולמרט ניצח על המערכה. יועציו הגיעו למסקנה כי דם המתיישבים, ישרת את מערכת הבחירות שלו ושל מפלגתו "קדימה", הלוטשת עיניים על עבר מצביעים פוטנציאלים במר"צ המדשדשת, ב"שינוי" המתפרקת ובמאוכזבי ה"עבודה" שעדיין לא מאמינים שהגיע הזמן של יו"ר מפלגתם המקורית, מר עמיר פרץ. השיטה – לחימה לא אחראית, נחושה ואלימה ולא ממש חכמה על גבם של אילו שלא ממש נחשבים בשדה הפוליטי – ציבור הציונות הדתית.

פרצופו של מר אהוד אולמרט התגלה כבר באחת ההחלטות הראשונות שקיבל בתפקידו הלאומי כראש ממשלת ישראל בפועל. אולמרט הוכיח כי איננו בשל עדיין לנהל את המדינה. הוא טרם למד את השיעור על אחריות לאומית. הוא גילה כי מידת אחריותו לאזרחים בטרם ידאג לקידומו הפוליטי איננה ברורה, או ליתר דיוק היא הוכחה כברורה מאד – טובתו הפוליטית עדיפה. הוראתו או אי מניעתו של יציאת השוטרים כשאלות בידיהם, עם הוראה לדהור היישר אל המולת אזרחים, עוד בטרם נודע מידת ההתנגדות, המוכן להעמיד אזרחים, לא לוחמים, בסכנת חיים, איננו רשאי לנהל את המדינה. אין אני קובל על מידת היכולת שלו לקבל את עצם ההחלטה, אלא על אופן ביצועה בצורה שלא החשיבה את הצורך, לנסות אפילו, לחסוך בחיי אדם. תפקידה של מדינה – לדאוג בראש ובראשונה לאזרחיה ומר אהוד אולמרט לא מבין ובודאי שלא מיישם את העיקרון הבסיסי הזה. על כן, על מערכות הממסד כולן לפעול ולעשות את המרב על מנת שלא להעמיד את מדינת ישראל במציאות שבה בראשה עומד אדם נחות, מושחת ולא מוסרי.

לא נוכל לפטור עצמנו בהעמדת האצבע מאשימה אך ורק כלפי העומד בפועל בראשות הממשלה. כידוע, לריקוד נדרשים שניים, ובכל מאבק יש שותפים לתוצאות. ציון העובדה כי ישנם שותפים במערכה איננה מחלקת באופן שווה את האשמה אלא מחייבת את כל הגורמים לעשות חושבים על חלקם, ואפילו היא קטנה, בתוצאות הקשות של המערכה.

מה חלקנו בתוצאות הקשות ובמחזות הנוראיים שראינו? איפה נכשלנו אנחנו? לעניות דעתי, בתפיסה הכוללת. כמה תובנות בסיסיות שעלו על שרטון, כבר במערכה על גוש קטיף וצפון השומרון וכעת במערכה בעמונה המשכנו להתמיד בהם כאילו היו יעילות.

הראשונה שבהם, היא ההבנה וההכרה שאי אפשר לנצח בכוח מדינה, צבא ומשטרה. לא רק ברמת היכולת הטקטית והטכנית, אלא בראש ובראשונה ברמת הרצון לכופף החלטות מדינה בסיוע הפעלת כוח.

השנייה, גם אם ניתן היה, טכנית, לכופף החלטות מדינה בכוח, אין לנו עניין להגיע לכך. המשמעות המיידית של מוטיבציה שכזו בצירוף היכולת לממש אותה היא מדינת אנרכיה, המאבדת כל אפשרות של שלטון ושליטה. היום שלטון שמאל ומחר שלטון אחר. היום התיישבות ומחר פשע מאורגן ברחובות העיר. במדינה מתוקנת יש דרכים למימוש הכרעות, דרכי קבלת החלטה מוסדרים שהאזרחים שותפים לכינונה בהזדמנויות שונות, אם בבחירות ואם בהפגנת דעה שכנגד ומחאה. בשולי הדברים, נציין, כי המציאות הקיימת במדינת ישראל רחוקה מלהיות מתוקנת. מדינה שבה בית המשפט הגבוה לצדק שבה מכור מראש בשל הרכבה, שבה רק לאג'נדה שמאלית אליטיסטית יש מקום ושבאמצעי התקשורת שלה יש רק עמדה אחת תוך התעלמות מוחלטת משחיתותה של נושאי אותה העמדה, איננה מדינה דמוקרטית. מדינה שבה שלטון החוק ואכיפתה מוכוונים אך ורק כלפי ציבור ציוני דתי ובחבלי ארץ הקרויים "שטחים" או יהודה ושומרון אך נעדרים כלפי אוכלוסיות ערבית, בסכנין ובנגב, או כלפי אוכלוסיות אליטיסטיות המקורבות לשלטון מושחת ביסודו – איננה מדינה שומרת ואוכפת חוק. אילו דמוקרטיה ושלטון החוק היו עקרונות מנחים, הם היו מוצאים את ביטוים גם בקרב אוכלוסיה ערבית וגם כלפי מקורבי שלטון.

כל זה איננו מצדיק את החלפת ה"חיילים" בשדות המערכה. החלפה זו הינה טעות יסודית ומסוכנת. חולשתנו הפוליטית היא ברורה, והיא היא האשמה בקלות הבלתי נסבלת שבה לממשלת ישראל יכולת לממש החלטות עקירה. אך, אם כל הכאב, אין בכך הצדקה מוסרית, פוליטית ומעשית לניצול ציני של בני נוער באשליית סיכויי ההצלחה בשדה הקרב הפוליטי. שדה קרב לא להם ולצפות מהם שיכריעו את המערכה הפוליטית במקום בו נכשלו המבוגרים. במקום שאזרחים, ובראשם בני הנוער, יעסקו בפעילות שתיצור אהדה ציבורית, שעלולה גם כן להיכשל, נפלנו בפח שטמן לנו מר אולמרט בסיוע זרועות הביטחון של המדינה ונאבקנו כחיילים במערכה אבודה מראש. כהנהגה, נכשלנו בזיהוי נקודות ההכרעה של המאבק, בבחירות מיקומו ובעיקר בבחירות הלוחמים שיעמדו לרשות המערכה. במערכת הסיכול אסור להעמיד את בני הנוער.

השלישית, כציבור, נכשלנו בהבנה כי ייתכן וניאלץ להכניע את דעתנו לדעת העם. הנכונות בלבד, אין פירושה כניעה ידועה מראש ומוחלטת, ללא תנאי על עקרונות. אך כללי המשחק ההוגן מחייבים זאת. אין מציאות בוגרת של ניצחון בכל מחיר. כל ילד יודע כי לכר הדשא עולות שתי קבוצות במטרה ברורה - לנצח. לכולם, שחקנים, צוות מקצועי וקהל, ברור כי בסופם של 90 הדקות, יהיה רק מנצח אחד. הנכונות להפסיד היא תנאי בסיסי לאפשרות הניצחון. אם ברצוננו לשכנע אחרים, להביע עמדה, עלינו לקחת בחשבון גם את המחיר שלא נצליח ושעמדתנו לא תתקבל. צריך לתת מקום לאפשרות של הדעה מנגד לשכנע. אלו הם כללי המשחק. אי אפשר לצאת למאבק כשהנכונות היא לניצחון בלבד. שני מתאגרפים הנכנסים לזירת אגרוף, רוצים לסיים את הקרב כשהם על שתי רגליים, אבל לכל אחד מהם ברור כי ייתכן והוא זה שיהיה חבול ופגוע מוטל על הקרשים, בעוד יריבו זוכה בניצחון.

הכרה בתובנות הללו, מחייבת הנהגה אחראית שלנו למנוע את הגעת ההמונים הצעירים לנקודות העימות. ההבנה כי לא נוכל לסכל את ההחלטה בנקודת הקצה, בנקודת הביצוע משמעותה כי – שם-לא נצליח לנצח. שם–ההפסד ברור וידוע מראש. השאלה היא רק בכמה הפרש, בזמן שיידרש או בכמות הכוח שיופעל. הבנה בסיסית זו, צריכה להגדיר מחדש את היעדים של המאבק. לא עוד ציפייה לניצחון ומניעה בנקודת העימות, אלא מחאה והפגנת סלידה מעצם ההחלטה וביצועה או אופן ביצועה. או אז, נבחר את דרכי הפעולה באופן כזה שיזיקו פחות – למפגינים הצעירים וגם לעצם הרעיון. חובתה של הנהגה היא לאתר ולהציע דרכי הפגנת מחאה ראויה, באופן שגם עשויה להועיל, לפחות ברמת יצירת הד חיובי ואוהד ברחוב, גם אם להד כזה לא יהיה ביטוי בעצם שינוי ההכרעה. דוגמה לכך ניתן למצוא בפעילות של חברי בני עקיבא ממחוז חיפה שהתפרסו בכמה צמתים ברחבי הצפון ומחו על האלימות ועל ההרס. מחאה ראויה, שקטה ולא אלימה. למחאה מסוג זה יש יותר סיכוי להצליח. סיכוי להצלחה ולא התחייבות להצלחה.

ביום רביעי, ג' בשבט תשס"ו, נחל רעיון ההתיישבות הפסד נוסף, בתודעה הציבורית. הפסד שעלול להכריע את כל הרעיון בהמשך הדרך. יום זה ייזכר וייחרט בזיכרון האומה כיום מכונן (פוטנציאלי בלבד, בשאיפה) של שתי מדינות יהודיות בין הים לירדן. מעל למחצית מהציבור הכללי במדינה בטוח ומשוכנע כי לא השוטרים אשמים, אלא בריונות הציבור המפגין הוא האשם בתוצאות הקשות. גם אם הציבור ניזון מתקשורת שקרית ועוינת - זו עדיין דעתו. ודעה זו לא נוכל לשנות בכוח הזרוע.

לנו ברור כי המשטרה והשוטרים באו במגמה להרביץ. את זה רואים בעיניים ובתמונות המזעזעות. את הרגישות של גוש קטיף הם המירו באלות שחבטו בנו ללא רחם. את הנחישות הם המירו באלימות לשמה ללא כל צורך. על כך יש לבוא חשבון; עם נותני ההוראה – ראש הממשלה, השר לביטחון פנים, מפכ"ל המשטרה ושאר הדרגים הבכירים, ועם מבצעיה – קציני המשטרה בשטח ושוטרים שלא שלטו ברגשותיהם ופרצו בזעם על המפגינים ברשעות ובפרעות שלא נראים במקומות אחרים. ניתן היה לקיים את ההחלטה בצורה טובה יותר ומקצועית יותר, כפי שבוצע בעבר.

עמונה לא מחקה את חרפת עצמונה (לשיטתם של אילו המחזיקים בדעה שעצמונה הייתה חרפה). עצמונה אמנם הפסידה ונעקרה, וגם עמונה. אבל איזה הבדל! במערכה הבאה, שלא תהיה, איפה יקל עלינו ליצור לובי, סדר יום ציבורי, תודעה ציבורית רחבה יותר, שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר – עמונה או עצמונה? שיטת עצמונה אולי נכשלה טקטית, אבל היא עשויה להצליח בהמשך הדרך, בעוד ששיטת עמונה, גם נכשלה טקטית ותכשיל כמעט בוודאות את האסטרטגיה, היא סותמת את הגולל על עצם האידיאל, אסטרטגית ההתיישבות.

הפסדנו במערכה על גוש קטיף, הפסדנו במערכה על צפון השומרון, הפסדנו במערכה על עמונה – בעיקר, הודות להנהגה פוליטית חלשה חסרת יכולת השפעה. המאבקים במערכות הללו, בהם הפסדנו, באו לידי ביטוי, גדולתם ועוז רוחם של בני הנוער, הערכים שבהם, הנכונות לויתור למען הערך והאידיאל. נוער וציבור שעולה על מנהיגיו לאין שיעור.

המאבק "הנחוש והברוטאלי בעמונה" מעמיד בסכנה אימתנית את יכולת השרידות של מדינת ישראל ואת היכולת לתקוה גדולה של המשך רעיון ההתיישבות.
הלזה ייקרא "הפסד שכולו ניצחון"?.
עוד ניצחון שכזה ואבדנו.
זהו הפסד שכל כולו תבוסה.

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר