המרחק הזעיר בין שיימינג לתלונה במשטרה

בעקבות סגירת התיק נגד ינון מגל, אומר הרב שרלו כי מערכת החוק לא עוסקת בשאלה של מה ראוי אלא האם יש להעניש. על כך. ומבקש מהגולשים להזהר עם השיימינג

הרב יובל שרלו 26/01/16 13:47 טז בשבט התשעו

המרחק הזעיר בין שיימינג לתלונה במשטרה
יחצ, צילום: יחצ

סגירת ההיבטים הפליליים של פרשת ינון מגל מאפשרת, ועל כן גם מחייבת, להשתחרר מהפרשה הספציפית הזו, ולשוב ולהטמיע בנו את העקרונות המרחפים באופן מתמיד כל אימת שנחשפת פרשייה נוספת של התנהגות לא ראויה. אנו חייבים לחיות לאור עקרונות אלו ללא קשר לשאלה במי מדובר, מאיזו מפלגה הוא, מה מעמדו הציבורי וכדו', וכדי שאלה לא יהיו מניפולטיביים - לנהוג בהם באופן מתמיד ועקבי.

א. הרף הפלילי אינו הרף שלאורו אנו צריכים לעצב את התייחסותנו האתית. כבר חז"ל אמרו כי לא חרבה ירושלים אלא מפני שדן בה דין תורה לאמתו, ולא התייחסו לנושאים נוספים. אחד מהנזקים החמורים ביותר של המשפטיזציה שמבקשת להשתלט עלינו הוא הניסיון לקבוע כי אם התנהגות מסוימת אינה פלילית - היא תקינה, או למצער אינה נושא לביקורת ציבורית נוקבת ולשינוי התנהגות. לא כך הוא - למערכת הפלילית יש חסרונות מהותיים, ואין היא מוסמכת כלל לקבוע את רף ההתנהגות הראוי. היא עוסקת אך ורק בשאלה האם מוסדות השלטון מענישים על התנהגות מסוימת או לא, ואין לראות בה כמעצבת נורמות התנהגותיות - לא אלה שלכתחילה, ואף לא אלה שזוכות להשתקה.

ב. לא זו בלבד, אלא שהמחיר הכבד שנפגעים ונפגעות משלמים בפניה למערכת הפלילית - רק מעצים עוד יותר את מגבלותיה. קשה לאמוד את מספר הפגועים בתוכנו שלא פונים לסיוע המערכת הפלילית בשל אי-יכולתם לעמוד במחיר הכבד שפניה כזו דורשת. אנחנו לא יכולים להסכים שבתוכנו יהיו כל כך הרבה נפגעות ונפגעים שאינם זוכים למענה כי זה "לא פלילי".

ג. "הוו מתונים בדין" - הנטייה להגיב מיד, בין על ידי הסתערות על המתלוננות והמתלוננים ובין על ידי תביעה מיידית לעריפת ראשו של הנילון, מנוגדת להדרכתם של חכמים. לא יהיה זה נכון לתבוע כי הדיון הציבורי ימתין עד לסיום ההליכים הפליליים, בעיקר לא לאור האמור לעיל על אי כשירות ההליך הפלילי לקבוע נורמות התנהגותיות, אולם חשוב לפחות לבוא נקי וקשוב לשמיעת ההתייחסויות ההדדיות. העובדה כי יש כאלה שבאופן אוטומטי תומכות ותומכים בנפגעים, וכאלה שבאופן אוטומטי משתלחים בהן ובהם ושופטים מיידית את הנילון - היא אחד המעצורים הגדולים של יכולת התמודדות עם תופעות. בכל סיפורי חכמים אנו מוצאים את המוטיב של "המתן שלושה ימים", ואף שאין בכוונתי לכמת כמה זמן צריך להמתין - צריך ללמוד את סוד ההמתנה המסוימת, ולפחות לשמוע את טענות היסוד של הצדדים.

ד. הכלי העיקרי שיש בידינו כדי לעסוק בהיבטים הלא-פליליים של מעשים מכוערים הוא הדיון הציבורי (פורום תקנה הוא ניסיון מוצלח יחסית להתמודדות, אולם הוא מוגבל בהיקף החברתי שלו). הפניה לדיון הציבורי כוללת בתוכה אנרגיה אטומית. מחד גיסא, היא המאפשרת את "ובערת הרע מקרבך", ואת המאבק הבלתי מתפשר בנבלים; מאידך גיסא, לא לחינם אמרו חכמים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים". למדנו בשנה האחרונה הן את הברכה שיש ב"שיימינג" וביכולת לקיים מסע ציבורי נגד תופעות מגונות, והן את הקללה הנוראה שבו, כאשר התבררה לנו ששיוך שפיכות דמים לשיימינג אינו רק אילוסטרציה - מילים הורגות ממש!

ה. מה עושים? בראש ובראשונה, מתייחסים לכלי הזה כאמור כאל נשק אטומי. נזהרים בו. נזהרים ממנו. מבקשים לרתום אותו לטובה אך נזהרים מהנשורת. לפני שימוש בו, עושים כל מה שצריך כדי להבין את העוצמות - לכאן ולכאן - שיש בו. בלי להבין שאנו נוגעים בדיני נפשות של ממש - לשני הצדדים - אסור לגשת לשימוש זה. הקלות הבלתי נסבלת של המקלדת, והקלות הבלתי נסבלת של המבקשים להטיל איסור על שימוש במקלדת - צריכים להתחלף בזהירות, באחריות, בהבנת הסכנות, וכדו'.

ו. החפץ חיים זצ"ל לימד אותנו לימוד כפול: יש מצבים שבהם מותר, ואף חובה, להשתמש בהלכות "לשון הרע לצורך", ובתורה נאמר "לא תעמוד על דם רעך"; מאידך גיסא, גם למצבים אלה יש הדרכות הלכתיות. אנחנו צריכים לפעול לאור הדרכות הלכתיות. חלק מהדברים של החפץ חיים זצ"ל אינם רלוונטיים בטכנולוגיות החדשות, אולם העקרונות שלו הם נצחיים. ניסיון מסוים לקבוע את אורחות ההתנהגות נכתב על ידי בעבר, וכמובן יש עוד הרבה מה לדון בנושאים האלה, אולם הגישה העקרונית היא החשובה.

ז. הדרך המצופה ממי שנפל ונכשל היא בראש ובראשונה להודות. ראש המודים - יהודה בן יעקב - לימד אותנו את חשיבות יכולת ההתייצבות הציבורית, האמירה "צדקה ממני", וההתנהגות הראויה לאחר ההודאה. המשפט "שילם את חובו לחברה" הוא משפט הבל - הפושע והנבל לא היו חייבים שום דבר לחברה, ולא שילמו שום דבר, ועל כן אין הם פטורים משום דבר. אמונתנו העמוקה בתשובה וביכולת התיקון, וההקפדה כי לא תינעלנה השערים בפני מי שחטא ושב, מותנית בראש ובראשונה בהודאתו של החוטא. הודאה היא תנאי הכרחי. לא מספיק.

התורה לימדה אותנו לא ללכת שולל אחר כוחו של החזק (לדוגמה: "לא תגורו מפני איש" ובמקומות נוספים רבים), ואף לא להיכנע לחולשתו של החלש ("ודל לא תהדר בריבו"), אלא לעמוד לימין מי שהאמת אצלו, בין חזק ובין חלש. הנביאים לימדו אותנו כי לרוב ה"שקופים" הם החלשים יותר, ועל כן החובה כלפיהם עוצמתית יותר. אנחנו צריכים לכרות ברית שתימנע עוול וניצול והתנהגות לא ראויה בעולם בו אנו חיים, ולא לקבל בשום אופן מצב בו נפגעות ונפגעים רבים מצויים בתוכנו, ואנו עוצמים עין מלראות את מצוקתם, ומשתיקים אותם בשל טיעונים פבסדו הלכתיים שונים. והכל, לא באופן אוטומטי, ולא בהתגייסות אוטומטית לצד אחד, אלא בניסיון כן ואמיתי לנהל את דרכנו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.

הרב יובל שרלו משמש כראש ישיבת אורות שאול

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר