בכל הדיונים על מדדי הצלחתו של החינוך הדתי, ובניסיון להגדיר את כוחו וגודלו של הציבור הציוני-דתי במדינה, עולה שאלת היחס לציבור הגדול ביותר במדינה שאיננו מוגדר כביכול, והוא הציבור המסורתי.
על פי סקרי הלמ"ס הציבור הדתי מונה כ-11%, הציבור המסורתי-דתי כ-10% ,המסורתי כ-25% אחוז, החרדי כ-10% והיתר מגדרים עצמם חילוניים - הרי שציבור עצום במדינת ישראל מגדיר עצמו כמסורתי.
החינוך הממלכתי דתי מהווה כ-20% ממערכת החינוך ומכאן שכ-50% מהלומדים בחמ"ד באים מבתים המגדירים עצמם מסורתיים. כך גם בבתי הכנסת בערים בהם יש מסורתיים רבים.
כיצד רואה את עצמו המסורתי מבחינה דתית? אם בדור הקודם רוב המסורתיים באו מבתים דתיים והיה להם רצון מסוים לחזור לצור מחצבתם - היום לחלק גדול מילדיהם, שגדלו בבית מסורתי ולא בבית דתי, אין כל רצון בסיסי לשנות את אורח חייהם, מכיוון שטוב להם במצב ביניים זה.
המסורתי החדש אוהב את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, הוא מאמין באלוקים ומקיים את המצוות הבסיסיות, כפי ראות עיניו, בלי להעיק על עצמו. פעמים רבות, הוא רואה בהלכה היורדת לפרטי פרטים משהו דווקני ומעיק, ולכן אין כל עניין "להשתגע" על קיומם של פרטים אלו.
זאת ועוד, האווירה הפוסט-מודרניסטית הנותנת מקום רב לבחירה החופשית הבלתי מחייבת, משפיעה אף היא על המסורתי המצוי מכיוון שאין הוא מקבל את ההנחה שאו הכל או כלום.
מצב תרבותי זה משליך כמובן גם על תופעת "החרדים החדשים" וגם על "דתיי הרצף" ועל "החילוניים החדשים" המאמצים מנהגים דתיים כפי ראות עיניהם, ללא צורך להתנצל או להצטדק.
יש כאלה הנוטים לזלזל במסורתיים אלו ולראות בהם אנשים שאינם יודעים להחליט. אולם, אין הדבר נכון מכיוון שרובם המכריע של "המסורתיים החדשים" שלמים עם דרכם המיוחדת ואינם מתנצלים על כך. מצב רוחני זו מאתגר את אנשי החינוך, רבני הקהילות וכל מי שחשוף לתהליכים אלו.
כדי לחולל תהליך של התקרבות גדולה יותר ומחויבות גדולה יותר עלינו לאמץ שני עקרונות:
העיקרון הראשון הוא שייכות ומשמעות. יש לחזק את הקשר הקהילתי והחברתי לבית הכנסת, לבית הספר ולקהילה, כי כאשר אנשים נחשפים לתורה ולצוותיה בחיים עצמם, מגלים עד כמה המשפחה והקהילה נעשים משמעותיים יותר ומחוברים יותר.
העיקרון השני הוא "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אל לנו להחליט מי צדיק יותר או צדיק פחות, כי אנחנו שופטים על פי החיצוניות והאמת היא שהתהליכים הפנימיים האישיים הם אלו שבונים ומקדמים.
שני עקרונות אלו יכולים יכולים לבוא לידי ביטוי באמת רק כאשר אנו מקיימים בצורה אמיתית את הציווי היסודי "ואהבת לרעך כמוך". כי שכשאוהבים באמת יכולים לדון כל אדם לכף זכות ויכולים ליצור קשר בין-אישי ומשפחתי עמוק שיוצר שייכות שמביאה לידי משמעות.
וכפי שאומר רבי שמעון בר יוחאי לחבריו-תלמידיו: "בחביבותא תליא מילתא" (תחילת אדרא רבה) - היום הכל תלוי באהבה ולא ביראה.