צפיתי בכתבה על הבעיות החמורות במערך הכשרות בארץ, ואת האמת אגיד לכם: לא נבהלתי בכלל. מי שמכיר את דעתם של חז"ל על השוחטים, אותה הביעו לפני אלפיים שנה, לא מתפלא לשמוע עובד כשרות שמודה בריש גלי ש"מה שמעניין את מערך השחיטה זה כסף, כסף וכסף". מתוך הכרותי עם אזהרות גדולי ישראל בכל הדורות, לא נדהמתי כשראיתי בכתבה שוחט חרדי שאומר לא לסמוך על כשרות השחיטה שהוא עצמו עבד בה עד לא מזמן.
העניין הוא פשוט: ברגע שיש חיבור בין כסף לבין כשרות, זה חשוד. זה צריך להדליק נורות אדומות. הרי מטבע הדברים בכל מערך שחיטה מתגלים טריפות, אשר משמעותם היא בהכרח הפסד כספי. מכיוון שכך, לא משתלם לשוחטים ולמשגיחים לפסול כל כך הרבה עופות שנתגלו כטריפות, או כספק טריפות, כפי שאומרת המראיינת. ברגע שיש להם נגיעה בדבר, אינטרס ממוני, ממילא עולה השאלה הפשוטה עד כמה יש להם נאמנות להעיד על כשרות מעשיהם.
אני מזדהה לחלוטין עם טענתו של ראש מערך הכשרות בראשון לציון, עו"ד יוסי פאר, אשר הובאה בכתבה, לפיה "יש פה משהו עקום שצריך לשנות אותו, כשהמשגיחים מקבלים כסף מהמסעדה עצמה". וגם עם תיאורו הנוקב של שוחט אחר, המספר: "ראיתי שמה שמעניין את השוחטים זה לא הכשרות אלא הכסף שנכנס להם לכיס. השוחט קורס תחת הנטל המצפוני שלו. הוא הרי צריך להביא כסף הביתה".
אין כל חדש תחת השמש. הבעייתיות הזאת היתה מוכרת לחז"ל. הם היו מודעים לבעייתיות החמורה הטמונה בקשר שבין שחיטה לבין כסף. בין מתן תעודת כשרות לבין גוף עיסקי. החיבור הזה לא מריח כשר. במקרה של ניגוד עניינים ביסוד המערכת – אכן "כל הכשרות קורסת", כפי שהתבטא רב בכיר בכתבה. לא פלא שנתקלים במצבים בהם המשגיח לא הגיע לבקר מעולם בעסק שמקבל את תעודתו, כפי שמספרת דמות אחרת בכתבה. "הכסף נכנס לו לחשבון, ובזה זה נגמר".
כבר חז"ל הזהירו
כשרצו חז"ל להזהיר אותנו מפני החיבור הזה, הם לא בחלו בפרסום התועבה. הם לא השתיקו אותה. הם השתמשו במילים הכי חריפות ונוקבות, שלא משתמעות לשתי פנים. "הכשר שבטבחים [=בשוחטים] – שותפו של עמלק". חד וחלק.
אני מנחש שגם אז בזמן חז"ל היו גופים וארגונים שקמו וזעקו כנגדם: איך אתם משמיצים, איך אתם לא סומכים על הרבנות הזאת, על השוחט ההוא. מן הסתם היו גם טענות מתחמקות מהסוג שאנו מכירים יותר מדי: "במידה וישנם ליקויים אז נשפר אותם, בתוכנית חדשנית שנקדם בשנה הבאה".
הערתם החריפה של חז"ל על סכנת השוחטים הייתה רלוונטית בכל הדורות, עד לימינו. לאורך ההיסטוריה הכירו חכמי ישראל את הסכנה והתריעו מולה. רש"י מסביר, לפני כמעט אלף שנה: "הטוב שבטבחים שותפו של עמלק" – "כי במהלך השחיטה מתגלה שחלק מהבהמות ששחט הן ספק טרפות, ובגלל שהשוחט חס על ממונו הוא טוען שהם כשרות ומאכיל את הבריות בטריפות" (מתורגם בלשון שלי, מ"נ).
מאתיים שנה אחר כך, מוסיף הרמב"ן נדבך נוסף בהבנת הבעייתיות המצויה בקרב הרבה מהשוחטים: "הטבחים שוחטי השוורים הם אנשי דמים אכזריים מאוד, ומפני זה אמרו "הטוב שבטבחים שותפו של עמלק". הסתייגות זו נזכרת ומוסכמת אצל כמה מגדולי ישראל בתקופת הראשונים.
גם בדורות האחרונים פקפקו גדולי ישראל בכשרותם של חלק מהשוחטים. רבי אליהו קלצקין, הפוסק הבכיר ביותר בירושלים בתקופתו, העיר על תופעה כאובה שלצערנו היום מצויה מאוד: "אם יזהר השוחט במלאכתו לעשותה כדת ודין בזריזות, יהיה צער הבעל חיים רק רגע. אך כאשר יעשה מלאכתו רמיה ולא יזהר בהכנת השחיטה, אז ייגרם צער לבהמה הנשחטת, וכן יהיו מקרים בהם העוף ימות אחר השחיטה...".
איך אפשר לומר שהשוחטים הם שותפיו של עמלק? והלא בעינינו אנו רואים שוחטים כשרים וצדיקים. הרב קלצקין עונה על כך: "חז"ל לא מדברים על מי ששוחט לעיתים רחוקות, אלא על מי שאומנותו בכך, שעובד באופן קבוע כשוחט, וזו פרנסתו. הדבר יביאהו להיות בהול על ממון ביותר, ויסיתהו יצרו להאכיל ספק טרפות, לזאת יזהר בנפשו".
הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון, הוסיף רובד נוסף בדברי חז"ל: "התורה התירה לשחוט בעלי חיים רק לצורך הכרח בריאותי. ועדיין, גם במקרים כאלו, יש בשחיטה רושם של השחתה מוסרית, וזה נכלל בדברי חז"ל "השוחטים הם שותפיו של עמלק". ישנה הרגשה פנימית בנפש הקוראת להתרחק משחיטה". דברי הרב הללו מיוסדים על דברי הוגים קדמונים וכן גדולי המקובלים, שטענו שאכילת בשר הותרה רק בדיעבד, בתקופה בה היתה נחשבת אכילת בשר כהכרח בריאותי.
זו היתה דעתו של מי שייסד את הרבנות הראשית, אותו גוף המעניק כיום כשרות לתעשיית הבשר ולמערכות השחיטה. כמובן, גם הוא וגם כל גדולי ישראל האחרים בדורות הקודמים, כולל אלו שהזכרנו את שמותם, לא היו אוכלים בשר שלא ידעו מהיכן הגיע ומי האיש ששחט אותו. הם לא קנו בשר עטוף בשוק, גם כאשר היתה שם "תעודת כשרות". בפעמים המסוימות שהיו נצרכים לבשר, היו נוטלים את התרנגול הבריא שגדל בחצר ביתם, מגיעים אתו לשוחט, שהיה שוחטו בפניהם. כל התהליך התרחש מול עיניהם. לא היתה מציאות של מערך שחיטה, של עופות נוסעים על ליין, של שחיטת שמונים עופות בדקה, ועוד מרעין בישין שהומצאו בימינו.
השחיטה כיום מנוגדת לרוח התורה
בכתבה דיבר הרב שבתי רפפורט על כך ש"כשהמציאות משנתה מעיקרה, צריך לבדוק איך ההלכה תופסת במציאות החדשה", כשהוא מתכוון להפיכת גידול בעלי החיים ושחיטתם לשיטה תעשייתית. אני מבקש להרחיב את דבריו יותר. השחיטה של היום, לא רק שהיא בעייתית מבחינה הלכתית, אלא שמעצם צורתה מפספסת את המסר העיקרי שרוצה התורה ללמד אותנו. הסביר זאת רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, מראשי תנועת המוסר, ותלמידו של ה'חפץ חיים':
"השחיטה מחרידה את לבנו מאוד, כי אכן עניינה להמית את בעל החיים לא במהירות ובפתאומיות, כי אם בהכנה גדולה; להשחיז את הסכין, לבודקו, לעקוד את הבהמה, לפשוט את צווארה וכו'. בכל ההכנות האלו לא נגרם לבעל החיים צער, אלא לנו, לעצמנו ולנפשנו. בעת כל ההכנות האלו [שכיום אוכל הבשר בכלל לא מודע להן. מ"נ] נשים לבנו היטב למעשנו, נצטער על מעשינו שאנו הורגים בעלי חיים. זהו סוד השחיטה על פי התורה: לעשות אותה באופן שיהיה לנו הכי קשה, הכי לא נוח לראות אותה, ומתוך כך נמעט באכילת בשר".
מה הפתרון שאני מציע לבעיית הכשרות? למשל, שחיטה פרטית. יש כיום מספר קהילות בארץ שלא נוגעות בבשר שנמכר בחנויות, אלא בעקבות המלצת רבנים חשובים בני הקהילה מארגנים לעצמם שוחט מוסמך שהם מכירים באופן אישי, ומפעם לפעם מגיעים אליו. למעשה זה לא פתרון חדש, אלא חזרה לנוהג שהיה מקובל בדורות הקודמים.
נכון, זה ידרוש מאתנו להתעסק יותר עם התרנגול, וגם לשלם יותר על הבשר. אבל זה בדיוק מה שהתורה רצתה. זה מה שימנע לא רק את הבעיות הכשרותיות שהצגנו, אלא את מקור הבעיה: זלילת הבשר המוגזמת שיש כיום בארץ, שהיא זו שמכריחה את תיעוש השחיטה.