החיים והמוות ביד הלשון

"כל ביטוי בקורתי יחייב עורך דין צמוד מחשש תביעה" הרב רוזן מתנגד להעלאת סכום הפיצויים בתביעות לשון הרע, ומספר גם על ניסיונו האישי

הרב ישראל רוזן 14/12/11 23:00 יח בכסלו התשעב

החיים והמוות ביד הלשון
מכון צומת, צילום: מכון צומת

באגדה ובהלכה

שעבוד מצרים נעוץ בלשה"ר, בפרשתנו: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (לז,ב). משה, בטרם היה 'רבנו', "היה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו (=של הישראלי שהכריז "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר"; שמות ב,יד) אמר לשה"ר יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה" (שמ"ר א). 40 שנות נדודי המדבר נעוצים גם הם בהוצאת "דיבת הארץ אשר תרו אותה" ע"י המרגלים (במדבר יג,לב). הרמב"ם הביא זאת בפרק ההלכתי על איסור לשה"ר (הל' דעות ז,ו) "לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד". תקצר היריעה לצטט את דברי הגנאי שחז"ל שופכים על ראשם של מספרי לשה"ר ("ראוי להשליכו לכלבים";מכות כג,א).

'אמת דברתי'

לא הכל יודעים שאיסור לשון הרע תקף במלוא חומרתו גם כאשר המספר מוכיח "אמת דיברתי", כלשון הרמב"ם (דעות ז,ב): "יש עון גדול מזה (=מרכילות) עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חברו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו". לשון הרע שנגדה זעק משה "אכן נודע הדבר" היתה 'אמת דיברתי'.

חוק איסור לשון הרע שנחקק בכנסת (1965) אינו תואם את הגישה ההלכתית; לפיו עומדת לו לנתבע טענת 'אמת דברתי', כשם שעומדת לו טענת תום-לב. שתי 'הגנות' אלו נוספו לחוק בשנת 67 במקביל לתוספת המשמעותית ביותר, והיא חיוב תשלום בסך 50,000 ₪ גם 'ללא הוכחת נזק', לאחר שנקבע כי הוצאה דיבת אמת על פלוני שיש בה כדי להשפילו, לבזותו, לשנאתו, לגרום לו נזק בעבודתו וכד'. כנראה שהרציונל הוא שהתשלום נועד להרתיע ולאו דוקא לפצות.

בדין תורה, ובהלכת השולחן ערוך, אין דבר כזה. תביעה ממונית בגין לשה"ר היא בכלל 'בושת' ואין בה תעריף סטנדרטי: "כיצד משערין הבושת? הכל לפי המבייש והמתבייש. אינו דומה מתבייש מהקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד... וכן המתבייש, לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה" (שו"ע, חו"מ תכ,כד). אגב, לפי דין תורה חיוב בושת הוא במעשה ("והחזיקה במבושיו" (דברים כה,יא) אך "המבייש בדברים אינו בר תשלומין (אך) עון גדול הוא" (חו"מ תכ,לט). והערה נוספת: חיוב בושת נחשב קנס, ולא פשוט לגבותו בימינו שאין בי"ד 'סמוך' (ראו מאמרו של הרב צ' ליפשיץ בתחומין טז "פיצוי על בושת דברים").

לא להעלות את הסעיף

אני מתנגד להעלאת הסכום 'ללא הוכחת נזק' מעבר לקיים כיום בחוק, ומכיסי אני למד. ומעשה שהיה כך היה, והמדור שאתם קוראים אותו עכשיו מעורב בדבר.

בגליון שבת בשבתו (פרשת בא תשס"ה) האשמתי את 'בני ברק וחכמיה' שנתנו 'רגל שלישית' ליציבותה של ממשלת עקירת גוש קטיף (שהתבצעה כעבור מספר חדשים) בתמורה לתיקצוב 'עולם התורה'. זכיתי לקיתונות של שופכין ב'יתד נאמן' (ולא בפעם הראשונה). מלבד ביטויי גנאי רבים ("עכברוש עלוב") טפלו עלי אשמת "גיורי הוקוס-פוקוס" ועוד על זו הדרך. המאמר שם לעג ל'תורה הציונית' והיטב חרה לי. עורך דין ניאות לתבוע בשמי ויטול שכרו לפי הצלחתו. האשמה הוכחה ללא מאמץ רב, הסכום נפסק ללא הוכחת נזק ועורך הדין נטל את מרביתו ללא שהתחייבתי לתשלום שקל מראש.

כיום המוטיבציה לתביעות נמוכה משום שהסכום הנקוב בחוק ילך רובו ככולו לעורכי הדין. העלאתו הדרסטית תעודד שטף תביעות. עורכי-דין כבר ידאגו לתמריצים מתאימים. ומנגד, כותבי טורים כגון זה שבידכם ייחשפו לתביעות סרק אינסופיות. כל ביטוי בקורתי יחייב עורך דין צמוד מחשש תביעה, שעורך דין צמוד של המבוקר יזם אותה.

אני בעד ביקורת אמיתית גם אם היא בלשון חריפה. תביעות של 300,000 'ללא הוכחת נזק' ידכאו בקורת מפי פובליציסטים, כותבים למערכת וטוקבקים. כלי התקשורת החזקים ישרדו את החוק, הבינונים והחלשים ימכרו את כל חסכונותיהם, אם למשל יכתבו שהקרן החדשה לישראל מעדיפה שמאלנים.

האלטרנטיבה

לדעתי, התיקון לחוק לשון הרע תקשורתי איננו כספי! הפיצוי צריך להיות מתן פרסום לפחות באותו גודל ובאותו עמוד בעיתון, ובאותו אורך שידור וכד', כתשובת המשקל לחטא. זה הרבה יותר יהודי והרבה יותר יעודי.

הרב ישראל רוזן משמש כראש מכון צומת, המאמר המלא יתפרסם בעלון "שבת בשבתו"

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר