הומוסקסואליות בחצר ביתנו, האמנם?

איך אנו בתור חברה מגיבים כשאנו נתקלים בסוגיות אלו? מה היחס שלנו לקהילה זו בגלל שמדובר בנושא שהוא כל כך לא פשוט מבחינה הלכתית אנו פשוט נוטים להתעלם ממנו

חן שטאובר
כד בטבת התשעה
,
15 בינואר, 2015 18:58
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

מה עולה לכם בראש כאשר אתם שומעים את המונחים - הומסקסואליות, לסביות ,הקהילה הגאה? אני מתארת לעצמי שהתגובות חלוקות - חלקכם אולי יגיבו בסלידה ובחוסר לגיטימציה, אולי אפילו אתם מוצאים את עצמכם ממלמלים-"משוגעים.." אני מניחה שיהיו גם תגובות המביעות חמלה ורחמים - "מסכנים.." אולי אפילו הכתבה שלי תתפוס אותך- ההומו או הלסבית הדתית.

אני כותבת מאמר זה בעקבות הסערה התקשורתית האחרונה- הסרטון שהועלה לתקשורות ובו מתמודדי "הבית היהודי" מביעים את דעתם בנושא נישואין חד מיניים. סרטון זה יצר הדים רבים בתקשורת, ביקורת נוקבת וקשה מצד הקהילה הגאה, ראיון עם מתמודדים רבים אשר מנסים להסביר את דעתם ויחסם לנושא. ברצוני לדון בסוגיה ולעורר אותה לשיח - מהו יחס הציבור הדתי להומוסקסואלים, לסביות ועד כמה יש להם מקום בחברתנו?

ראשית, אתייחס לרוח ההלכה בנושא. בספרו ההלכתי "משנה תורה" כותב הרמבם כך- " ממעשה מצריים אשר הוזהרנו עליו: שנאמר "כמעשה ארץ מצריים... לא תעשו" (ויקרא יח,ג); ואמרו חכמים, מה היו עושים? איש נושא איש, ואישה נושאה אישה, אישה נישאת לשני אנשים." (ביאה כא, ח). לפי דברי הרמב"ם ניתן לראות, שחכמים עוד הזהירונו במעשים אלו, שהם כמעשי ארץ מצריים.

הרב שרלו מתמודד בשנים האחרונות עם מצוקתם של הומוסקסואלים דתיים. שרלו נחשב בעיניהם לכתובת ראשונה. הוא אינו תובע מהם לשנות את מיניותם ולא מוכיח או דוחה אותם בטיעונים הלכתיים כפי שנוהגים רבנים אחרים. לרוב הוא מנהל איתם דיון ענייני והלכתי אבל גם מוסרי ואנושי.בראיון בנושא אמר הרב שרלו כך: "ורק דבר אחד איני מוכן בשום אופן, להפוך את ההומוסקסואליות לנושא אידיאולוגי", הוא אומר בתוקף. "אני, וכך גם שאר הרבנים, לא נתמוך לעולם במצעד הגאווה או בנישואים חד מיניים. אני מצוי בין שני קטבים, האחד אנושיות והכרה במציאות המאוד כואבת של הבחורים והבחורות. והשני, התורה שאסרה על היצרים האלה באופן מוחלט. תמיד הייתי סבור שמחויבות לקוטב אחד בלבד היא עיוות. לכן תפקידו של הרב, כפי שאני מבין אותו, הוא לדאוג לשני הקטבים".

תופעה זה ממוקמת במקום מאוד רגיש בחברה הדתית. מצד אחד היא הולכת וגוברת ואנו עדים לעוד ועוד אנשים ונשים מהמגזר אשר מצהירים על נטיותיהם בפומבי, מצד שני יחס ההלכה לתופעה זו הוא מאוד מורכב ולא פשוט. זוהי סוגיה שממעיטים לדבר עליה, אף היא בגדר "טאבו" ומאתגרת הוגי הלכה רבים.

איך אנו בתור חברה מגיבים כשאנו נתקלים בסוגיות אלו? מה היחס שלנו לקהילה זו? כפי שציינתי אני חושבת שהיחס הוא אמביוולנטי. בגלל שמדובר בנושא שהוא כל כך לא פשוט מבחינה הלכתית אנו פשוט נוטים להתעלם ממנו, או מעדיפים לטשטש ראיות ולטאטא את הכל מתחת לשטיח. אנו מעדיפים לזרוק משפטים כגון- "משוגעים שיתמודדו בעצמם.." או לנסות פשוט להעלים את התופעה ולנסות כמה שיותר להתעלם ממנה. אני מסכימה שמדובר בסטייה מהנורמה הרגילה, בפגיעה במקום שממנו מתחילים החיים. אך האם באמת הפתרון הוא להתעלם? להתייחס אליה כלא קיימת או לנסות לצאת כנגדה?

אני חושבת ששורש התופעה מתחיל בתקופת הילדות המוקדמת ומתעצם בגיל ההתבגרות שהוא גיל משמעותי של עיסוק וגיבוש הזהות האישית בכלל והמינית בפרט. זהו גיל שמעורר שאלות רבות ויש בו עוררות מינית חזקה, כאשר בציבור הדתי עניין יחסי המין טרום נישואין אינו מקובל. בנוסף, ישנם בני נוער דתיים רבים אשר נמצאים במסגרות בני אותו מין, ברחבי הארץ. קירבה זאת עם בני המין הזהה יכולה ליצור בקרב בני הנוער הבלתי מגובשים בלבול בנטיותיהם ורצון עז להתנסות. הם נמצאים במצב בו אינם יודעים אל מי לפנות או לגשת- כי בחברה בה הם נמצאים דבר זה לא יתקבל בברכה. אפשר לנסות לנתח תופעה זאת מכיוונים שונים - הם מרגישים כך משום שהם גדלים ומתחנכים עם נערים/ נערות מאותו המין שלהם וזה הגורם לבילבול? או אולי שהם יודעים שזהו דבר אסור ומנסים לבדוק ולפרוץ גבולות? אולי יש כאן עניין גנטי בכלל? אפשר לנתח זאת לכיוונים רבים.

הנקודה העיקרית היא כיצד אנו בתור חברה? בתור אנשי חינוך ומשפחה מגיבים?מתעלמים? מעלמים עין? כועסים?

אז מה עושים?

ראשית כל - הכלה. קיימת כאן תופעה שהיא סטייה מהנורמה. כאשר אנו עומדים מול אדם אשר מצהיר על נטיות הפוכות, ננסה להבין ולהתחבר אליו, לא ננסה לשכנעו לעבור צד או לזנוח את תחושותיו. אלו הם הרגשותיו ועלינו להכילם ולכבד את בחירותיו והדרך בה בחר. שלא תבינו אותי לא נכון- אינני סבורה שיש לתת למעשים אלו לגיטימציה מלאה ולעודדם. אך לשמוע, לא להתרגש ולהעלים עין. עם זאת לעבור איתו את התהליך הנכון לו - בירור מעמיק ונכון של תחושותיו ונטיותיו ולא לעטוף אותה במסווה של עטיפות מסתירות.

כמובן שאיני אומרת שאין כאן בעיה הלכתית. אך לנו בתור חברה יש אפשרות לעזור. אנו חייבים לגלות אמפתיה אמיתית לבעלי הנטייה. אך אמפתיה אינה לגיטימציה . בואו לא נהיה שיפוטיים ולא ננסה להעלים ולהתייחס לתופעה כלא קיימת. נכיל, נאמין באותו אדם, נסתכל אליו מעבר למה שהוא מייצג, אלא היישר אל תוך ליבו בלי מסכות. ואולי זוהי תהיה הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם תופעה זו.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
שר החינוך פרץ בשדרות צילום: צילום מסך

הרב פרץ בשדרות: "אם אנחנו לא נישן בלילה, אף ראש טרור לא יישן בלילה"

קרא עוד