ההצתה של סידר

לקריאת "ה' עימכם" שנישאה בחלל אולם טקס פרס ה"אוסקר הישראלי", היו בציבור הדתי-לאומי, שחייכו לשמעה ב"גאוות יחידה", היו שכעסו על "חילול הקודש" ויש שהקריאה התקבלה אצלם ברגשות מעורבים...

צביקה צפדיה** 03/12/04 00:00 כ בכסלו התשסה

לקריאת "ה' עימכם" שנישאה בחלל אולם טקס פרס ה"אוסקר הישראלי", היו בציבור הדתי-לאומי, שחייכו לשמעה ב"גאוות יחידה", היו שכעסו על "חילול הקודש" ויש שהקריאה התקבלה אצלם ברגשות מעורבים.

עצם הביקורת המופנית אל ה"שבט" הדתי-לאומי בסרט ("תופעת העדר", ההשתקה השבטית) היא דבר שניתן להתווכח על צדקתו והוגנותו ועוד יהווה חומר בעירה ל"מדורות רבות" (ולאו דווקא של השבט).

אם נתייחס לאשורן של עובדות, אין להתווכח עם סידר על התקופה כפי שהוא ראה אותה, אז בשנת 81'. לאחר המאמר שפורסם באתר מעריב באינטרנט, ניתן לחוש באמינות רגשותיו ואהבתו של סידר לשבט, על אף החיצים אותם הוא שולח בסרטו.

מתוך אמונה שהביקורת המופנית הינה ביקורת בונה, בני עקיבא רוצה לומר, שאחרי הכל, לסידר יש הצתה קצת מאוחרת של המדורה.

בני עקיבא, במקום בו היא נמצאת היום ואחרי אירועים שפקדו אותה כחלק מהציבור הדתי-לאומי ומהעם היושב בציון, לא מוצאת את הביקורת רלוונטית מספיק. היום יותר מתמיד, לאחר חשבון הנפש המתבקש (מכולם) מאירועים כמו רצח רבין והוויכוח המתמיד על זכותנו בארץ בגבולותיה, ישנה פתיחות לקבל את האחר, את השונה וההפוך, שסידר עצמו הוא אחת ההוכחות הטובות לכך, כמי שרואה עצמו בתוך השבט. בבני עקיבא אין "משטרת מחשבות" ויש מחניכיה ובוגריה שממקמים עצמם בצדה האחר של המפה, ולא נידחים מן התנועה בשל כך. כאשר ראוי לציין שכתנועה, בני עקיבא עדיין רואה בארץ ישראל מטרה ולא אמצעי בדרך לאן שהוא.

מיותר לומר, שתנועת הנוער בני עקיבא, ודאי לא הייתה משתיקה ולא תשתיק שום אירוע בעל אופי תקיפתי מיני, אם היה קורה.

לעומת זאת, אם יורשה, בני עקיבא כן מעוניינת ל"הצליף" מעט, בשבט הביקורת הבונה, לגבי הסרט בשני רבדים: הרובד התרבותי-איכותי והרובד הערכי.

איכות של סרט כיום, נמדדת בעיקר ע"פ כמות הפסלונים. יותר פסלונים=יותר איכותי. בנקודה זו בני עקיבא רואה לעצמה זכות, לנסות ולהעיר (ולהאיר) ויכוח על התרבות כיום במדינת ישראל.

סרט מקביל שיצא פחות או יותר באותו זמן הוא ה"אושפיזין", העוסק בשבט דומה אך שונה, בעיקרו של חוזרים בתשובה. כשחקן ראשי ושחקנית משנה משחקים שולי רנד ורעייתו, שהם עצמם שומרי תורה ומצוות. גם הסרט הזה זכה באוסקר. אמנם בפחות פסלונים, אבל זכה בתקדים – זהו הסרט הכי צנוע שזכה אי פעם באוסקר! אם יש משהו שובה לב, ב"אושפיזין", הוא לראות את המשחק המדוייק של שולי ואשתו המשחקים בסרט (כמה מפתיע..) כאיש ואשתו, ומצליחים ללא נגיעה ולו באצבע זה בזו, לאורך כל הסרט, להעביר לנו הצופים אהבה עצומה ואמפטיה אל שניהם וביניהם. סרט זה, הינו הוכחה מצוינת לכך שלא צריך שום סצנה מינית, בכדי שקהל ירגיש את רגשות אהבה ואמפתיה בין שחקנים ויזדהה עם תחושותיהם.

כידוע, כיום סרט שאינו "מתובל" בסצנה אחת או שתיים, כי "אין במה להתבייש" ו"כולם ככה", לא ממש יעבור מסך, כשהתחרות על "מי הכי פרובוקטיבי" או מי יותר נמוך, ככל הנראה, רק צוברת תאוצה.

בני עקיבא אינה רואה את המיניות כנושא שצריך להתעלם ממנו, נהפוך הוא, אלא שיש לנושא זה את מקום הצנוע והראוי לכך. כמובן, לכל אחד הרגשות והיצרים שלו, אך כמובן השאלה היא לאן מפנים אותם. סידר בראיון מדבר על המקום האקטואלי שתפשה המיניות אצלם בשבט. בני עקיבא מחנכת את הנוער, כחלק מהציבור הדתי-לאומי, בצורה העדינה ביותר, בתוך כל הלהבות הסביבתיות, אל המקום הראוי של המיניות. כמובן, יש סרטים יותר נמוכים מסרטו של סידר, אך כמי שרואה עצמו כחלק משבט, בנושא הזה ישנם קווים אדומים, כאשר נקודת המוצא היא שמשתדלים, אע"פ שלא תמיד מצליחים. סידר אפילו לא ניסה.

ולרובד הערכי. ישנם מספר סצינות משובחות בסרט, שבגינם נפלו כמה פסלונים באמתחתו של סידר, כדוגמת "כרס המתנחל" של אסי דיין בצילום העלייה לקרקע. לעומת זאת, ישנה סצינה אחת, שכבר נתנו עליה סידר ואחרים את הדעת בראיונות שונים, בסיום הסרט - סצינת "קיפול הדגל".

אם דיברנו קודם על קווים אדומים, באמירה זו סידר הציב את עצמו הרחק מעברם השני. בכל דרך באשר היא, ישנם קשיים, אמיתיים וצריך לא פעם לעצור ולחשוב בחשבון נפש אמיתי האם זו הדרך. לולי חשבון זה, אין לדעת לאן אפשר להגיע. אבל, כאשר שוקלים את הדרך, לא שוקלים גם את המטרה אפילו בגינם של קשיים. אין להקל ראש במקומו של הפרט שנזנח עד כאב בתוך המולת האידיאלים הגדולים, יש לפקוח עיניים לתמוך ולעזור. אך קיפול דגל, שאולי טוב כאמירה קולונועית מרשימה, אינו מרשים כלל וכלל, כאמירה ערכית, שהשלכותיה מרחיקות לכת.

בבני עקיבא, שלא כהצהרתו של סידר, אוהבים את ארץ ישראל מכאן - "כפינו ברגבי אדמתה..." (מתוך המנון התנועה, למי שלא מכיר, או זוכר..). אין שמץ של פאנטיות בלדבוק במטרה אחת כל העת. זוהי אהבה כנה ועזה לדברים אמיתיים שיהודים חלמו עליהם במשך מאות בשנים ודור העלייה ואנו אחריו זכינו לממש חלום זה. קיפול הדגל הוא דאגה לפרט, אך יותר מכך, הוא אמירה בוטה ש"כל עמלנו הוא רק אמצעי שאין לו צורך אמיתי בחיינו". צריך לדעת להסתכל בפרספקטיבה ארוכת טווח, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית כל אחד שם את עצמו- מה שהיה גורם ליהודי לבכות לפני מאה שנה ופחות בפולין, אם רק היה נפגש עם אותו בד כחול-לבן, מה שנצבע בדיו על בד לבן באילת, כי לא היה משהו אחר, מה שגורם לנו להתרגש כילדים, כאשר הוא מונף באיצטדיונים השונים ברחבי העולם -זוהי אותה חתיכת בד כל כך סמלית, שמסמלת את כולנו. דגל הוא לא דרך אלא ערך!

בימים אלו, בהם מתנהל ויכוח סוער בעם, על מסירת חלקים מהארץ, ויכוח שהוא הוא אבן דרך בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, בני עקיבא רואה צורך להניף את הדגל אל על ובגאון ולהזכיר לעצמה ולכולנו שזוהי נחלת אבות ועל אף הקשיים לפרטים ולעם כולו, ניתן יד ביד, נתחזק ונחזיק אחד את השני, כמו שעם ישראל ידע לעשות ולהישרד במשך אלפי שנים, לחזור על דברי אבותינו לפני הכניסה הראשונה לארץ, כפי שמופיע בספר הספרים – "הלא נעלה כי יכול נוכל".

ברכות התנועה ליוסף סידר על זכייתו.
יברכך ה'.

** הכותב הוא ראש מחלקת מפעלים של בני עקיבא תשס"ה

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר