דתיה או מסורתית? לחכמי היהדות הספרדית הפתרון

כילדה ירושלמית בבית ספרדי, לא נחשפה אלישבע בולג לקפדנות ההלכתית שזיהתה בהמשך במקומות אחרים. לקראת שבת מיוחדת שתעסוק בחכמי ספרד, היא מקווה שהציונות הדתית לא תגיד 'או אדוק או מסורתי', אלא 'גם וגם'

חדשות כיפה אלישבע בולג (בן שמואל) 28/11/18 14:45 כ בכסלו התשעט

דתיה או מסורתית? לחכמי היהדות הספרדית הפתרון
ערב לימוד. למצולמות אין קשר למאמר, צילום: מיקי לנגנטל

גדלתי בירושלים בשנות השמונים, במשפחה מעורבת מבחינה עדתית - חצי כורדית וחצי אמריקאית. גדלתי על סיפורי החצר הירושלמית , אותם חווה אבי כילד בשנות ה-40. כיוון שאני גדלתי בשכונה הסמוכה, הסיפורים היו מאוד מוחשיים, והרציפות הייתה גדולה.

כשאני חושבת על השנים הללו, עוד לפני המילים והמחשבות מיד עולות בי תמונות, טעמים, ריחות ומנגינות; תחושה של בית וחיבוק חם (לעתים מדי:), וזיכרונות ילדות עוטפים. התנועה שעולה בעיני רוחי לנוכח סביבת הגידול הזו היא של משהו עגול ומתרחב, מרחב פתוח ומכיל, כעין אוהלם של אברהם ושרה, שהיה פתוח לכל צדדיו, ו'מי שבא – ברוך הבא'. 

מאידך, כשגדלתי מעט, הרציפות התחילה להיסדק, שתי השכונות כבר לא נראו כל כך קרובות. קפדנות הלכתית הכרתי רק כשהגעתי לבי"ס. בית ולב יהודי חם היה דבר שהכרתי מהבית. מבית הכנסת. מהדודות. מהסליחות באלול.  

עד היום אין לי תשובה חדה לשאלה האם אני הלכתית או מסורתית. מחד, אני חיה חיים הלכתיים, אפילו די דוסיים, יחסית;  'שאלת רב' היא משהו שנוכח בחיים שלי, ההלכה היא שיקול. מאידך אני חופשייה. אני לא בהכרח אעשה 'מה שיגידו לי', 'מה שייפסקו'. אולי זה קשור לעצם המילה הזו - 'דוסי', שכידוע היא פשוט ההגייה האשכנזית ל 'דתי'.

בעולם האשכנזי, למוד ההשכלה והאמנציפציה, הדתיות הפכה להיות עניין שאתה מגדיר את עצמך לפיו. או שאתה בפנים, אוחז ודבק בו, או שאתה בחוץ, מעבר לגדר, חצית את הקווים. 'אבדת מאתנו' - הקהילה, ה'גטו' הישן, לטובת 'העולם החדש' והמפתה.

בעולם הספרדי, שבו גדלתי, שלא חווה באופן ישיר, חד ומעמת את המפגש המורכב עם השכלה ואמנציפציה, 'עולם כמנהגו נהג', נשארנו מי שהיינו, יהודים שהדת נוכחת בתרבותם ובהוויית חייהם ומשמעותית בה, אך אינה בלעדית, ושאינה מנוגדת ליסודות אחרים, חדשים, שונים. חיינו ללא איום חיצוני על זהותנו, שתבע תשובה חדה וחד משמעית - או אדיקות וחומה כנגד החוץ, או פתיחות והיטמעות-ממוססת-גבולות ומסכנת באיבוד הזהות שלך, הפרטיקולרית. ומי שהיינו היה יהודי רחב, מרובד, רב פנים וצדדים. 

היינו יהודים. פשוט יהודים. היינו ישראלים גאים. עצמאים. שורשיים. אסלים. היינו אנשים פשוטים, אנשי עבודה, עמל ובנייה. מאמינים היינו, מלאי תקווה ואמונה, חוסן וכבוד, סבתא שלי היא דוגמה טובה לכך. בגיל 28 [!] לאחר שהפכה לאלמנה עם 8 ילדים, היא נעמדה כמו לביאה מול הרשויות שרצו לפזר את ילדיה בבתי יתומים. ולאורך שנים עבדה קשה, פיזית, לפרנסת ילדיה, והייתה להם 'ראש השבט' האהובה.  אגב, עד היום האזכרה השנתית שלה היא יום מפגש משפחתי שמגיעים אליו ילדים, נכדים ואפילו נינים מכל רחבי הארץ.

תחושה דומה תיאר בספרו, 'אנו היהודים החילונים', העיתונאי דניאל בן סימון שסיפר על שיחה שניהל עם מנהל פנימיה בה שהה לאחר שעלה לארץ. "עליך לדעת שיש יהודי דתי ויש יהודי חילוני", אמר המנהל לבן סימון הצעיר שהשיב לו, "אני חושב שאני גם דתי וגם חילוני".

"אין דבר כזה", אמר המנהל לנער שעד אז לא הכיר את המושג 'חילוני' וטען שהוא פשוט 'יהודי', "או שאתה דתי או שאתה חילוני. אין משהו באמצע". בן סימון ציין בספר כי הוא לא ידע "איך לנהוג. הדיכוטומיה, כפי שהוצגה על ידי מנהל הפנימייה, לא עלתה בקנה אחד עם אורח חיי עד עלייתי לארץ. היא נראתה לי בלתי נכונה ואף בלתי צודקת".

החברה הדתית לאומית בנויה כיום ברובה על תפיסות עולם הבאות מעולם יהדות אשכנז. מסיבות שונות, תפיסות הרוח של העולם הספרדי נדדו למקומות אחרים ויש להן ביטוי קטן יחסית בציבור הציוני דתי.

אני מאחלת לנו, שהתנועה של השנים האחרונות, שבודקת גבולות, ומגמישה אותם; שמפגישה זהויות ויוצרת שילובים והרכבים חדשים, תמשיך ותגדל ו'תחזיר עטרה ליושנה'. תחזיר אותנו ל'יהודי ולישראלי הטוב' שהיינו פעם, עם 'הקומה הנוספת' שצמחנו להיות בזכות הפיתולים שעברנו בדרך.

השבת הקרובה היא שבת 'חכמה מקדם', שבת בה ילמדו תלמידי ותלמידות חכמים במגוון קהילות ברחבי הארץ שיעורים בנושא חכמי ספרד ותורתם. הכותבת היא מנחה בתכנית מארג - כל ישראל חברים, מלמדת במדרשת עין הנציב ושותפה בפרויקט מונטיפיורי, שפועל להעצמת הקול הספרדי בציונות הדתית.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן