סגור

בן ארי רלוונטי כמו "שלום עכשיו"

אכן יש להכניס רוח חדשה להנהגתה של הציונות הדתית, אך אם במהלך זה תכנסנה רוחות רעות של חוסר סובלנות ושנאה, יצא שכרנו בהפסדנו. דעה

רפאל מוניץ
ט בסיון התשעב
,
30 במאי, 2012 9:19
אהוד אמיתון - יחידת תצפית-cc-by-sa

אהוד אמיתון - יחידת תצפית-cc-by-saצילום: אהוד אמיתון - יחידת תצפית-cc-by-sa

בקראי את מאמרו של איתמר בן גביר נזכרתי ברובין הוד, הגיבור האנגלי בן ימי הביניים שהיה מגנם של החלשים. אמנם, יש אמת רבה בטענתו שבעיות השעה אינן הבעיות של ארץ ישראל וגבעת האולפנה. להפתעתי, הסכמתי עם טענה זו שלו לחלוטין. אך נחזור לכך בהמשך.

תפיסת עולמם של חברי תנועת כ"ך לשעבר ודומיהם, הינה תפיסת עולם שמושתתת על שנאה. שנאה לערבים, שנאה לסודנים, שנאה לאריתראים ושנאה לכל מי שאינו חושב כמותם. אנו, בני העם היהודי, חייבים לזכור מה אדם אחד עם שנאה תהומית גרם. שנאה זו יכולה לגרום לטלטלות היסטוריות קשות שיכולות לשנות עולם שלם. בכל אדם יש את הפוטנציאל ההרסני הזה. לא זו דרכנו.

החכם מכל אדם כתב פעם ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והציונות הדתית צריכה להיות ממשיכת דרכם של חכמי ישראל ומנהיגי ישראל משכבר הימים. איני יודע מהו הפתרון הטוב והנכון לכל הבעיות שמעמידות לפתחנו אוכלוסיות אלו, אך ברור לי שדרך השנאה היא לא דרכה של הציונות הדתית. דבר זה אף יבוא לידי ביטוי בבחירת המנהיגים של הציונות הדתית.

אם תרצו אין זו אגדה. יש לנו אחריות כבדה, לדעת לבחור את המנהיגים הנכונים, שמבינים את מורכבותה של המציאות ופועלים בה ברגישות הראויה. "דרוש מנהיג", אומר איתמר בן גביר, ואכן הוא צודק. יש לרענן את השורות ולהכניס רוח חדשה להנהגתה של הציונות הדתית, אך אם במהלך זה תיכנסנה רוחות רעות של חוסר סובלנות ושנאה לכל מי שלא חושב כמוני, יצא שכרנו בהפסדנו.

תודה לאל, ישנן הרבה סיבות שבגללן לא יוכל ח"כ בן ארי להנהיג את הציבור הדתי לאומי. המרכזית שבהן היא שהציבור יודע להיזהר מקיצוניות. כמו ש"שלום עכשיו" הינה תנועה שולית ולא חשובה, כך גם תנועתו של ח"כ בן ארי.

נחזור אם כן לפער שבין הציבור בארץ לבין הציבור הדתי לאומי: הציונות הדתית מתעוררת בזמן האחרון מהטרנס שאליו נכנסה עם הקמת גוש אמונים. נשמעים בתוכה יותר ויותר קולות ששוברים את הטאבו מעל הערך "ארץ ישראל". ערכים חדשים כגון תורת ישראל ועם ישראל מוכנסים למשוואה הישראלית.

איבדנו את הצפון. ההתמקדות שלנו בארץ ישראל גרמה לנו להיות מוקצים מחמת מיאוס בציבוריות הישראלית.

צריך לדעת לשלב את מכלול הערכים ולשים לב שאנו לא גורמים לערך אחד להפוך להיות חזות הכל. ארץ ישראל חשובה מאוד, אך היא לא הכל. ארץ ישראל ללא עם ישראל אינה אלא פיסת אדמה. אחד ממנהיגי הציבור במתון, הרב יהודה עמיטל, סיפר פעם את משל התינוק הבוכה.

מעשה באדמו"ר הזקן בעל התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו"ר לחדר הסמוך, ומצא שם את נכדו, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה על נכדו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הנכד הנבוך הרים את מבטו וענה לסבו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, עד שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו סבו: אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה

משל זה מסביר באופן יוצא דופן מהו סולם הערכים הראוי למדינה יהודית ודמוקרטית. האמפתיה לחלש, הדאגה לאנשים שלא שפר עליהם גורלם, ואהבת האדם באשר הוא אדם הן מלחם חוקה של הציונות הדתית. כניעה ללאומנות חסרת אחריות ולשנאה באשר היא תביא עלינו בידוד חברתי ותדחק אותנו לשוליים הסהרוריים של מדינת ישראל, שם שוכנות להן אחר כבוד תנועות כמו "שלום עכשיו", יש גבול ונוער הגבעות.

אני מקווה שהציבור שלנו ידע לכוון את ערכיו למקומות קצת יותר גבוהים מאשר שנאה, שכזכור, בימי בית שני גרמה לשריפת המחסנים וחורבן הבית. והלוואי שנשכיל לשמוע את קול בכיו של התינוק.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הודיה מונסונגו צילום: באדיבות המשפחה

אחרי 279 ימים בכלא בפרו: הודיה מונסונגו שוחררה למעצר בית

קרא עוד