שתי סוגיות בוערות מעסיקות את ישראל בימים האחרונים: מצד אחד, חוק המרכולים. מצד שני, סכסוך אישי וילדותי בין ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ושר האוצר משה כחלון.
הצד השווה שבהם? חוץ כמובן מהעובדה שרוב הציבור הישראלי נמצא כבן ערובה למשחקי כוח של פוליטיקאים במסווה של מאבקים ערכיים.
במהותם, שני הוויכוחים נובעים מאותה בעיה – תפיסת עולם הרואה בריכוז החלטות ברמה הלאומית דבר חיובי.
בין החלטות ברמה הלאומית להחלטות ברמה המקומית
לישראל יש אוכלוסייה מגוונת שאיננה אחידה ברצונות שלה ובדרך חיה. ישראלים שונים גם בצביון שהם רוצים לערים ולשכונות שלהם. אז איך נחליט איזו עיר ואיזה שכונה תתנהג באיזו צורה?
שתי נתיבים פתוחים בפנינו: מצד אחד, ניתן ליצור ויכוחים ברמה הלאומית על איך כל הארץ צריכה להיראות. הממשלה הלאומית תחליט לכל הארץ, בלי הבנה מקומית מיוחדת, ותיצור אחידות בכל הארץ.
מצד שני, ניתן גם להשאיר את ההחלטות לרמה המקומית. בבני ברק רוצים צביון אחד, ובתל אביב צביון אחר? סבבה, שהתושבים של אותם הערים יחליטו. בירושלים רוצים שלכל שכונה תהיה צביון משלה? גם זה בסדר – תנו אפילו למנהיגות שכונתית להחליט.
ככל שהכוח מרוכז למעלה, כך היכולת להבין את הצרכים המקומיים יורדת.
מרכולים? תנו לרשויות להחליט!
בלב הוויכוח על חוק המרכולים לא נמצאת שמירת השבת. הרי, ברור לכולם שלא יהיו יותר אנשים שומרי שבת רק כי מרכולים יסגרו בשבת. להפיך – מחקרים מראים שוב ושוב שכפיה דתית היא הדרך הבטוחה ביותר להרחיק אנשים מהדת שלהם. וגם הניסיון בארץ מאשר את אותם מחקרים.
בלב הוויכוח דווקא נמצא ויכוח אחר- ויכוח על צביונה של מדינת ישראל. וגם כאן, שני הנתיבים – המקומי והלאומי- פתוחים. חוק המרכולים מבקש לקבוע את סמכות שר הפנים לקבוע עבור כלל הארץ, באופן ריכוזי, מה יהיה פתוח בשבת ומה לא. הוא מבקש לבחור בנתיב הלאומי. אך גם כאן - הנתיב המקומי עדיף.
הנתיב המקומי נותן לציבורים שבוחרים לחיות בשכונות ורשויות דתיות לקבוע שאצלם לא יהיו מרכולים פתוחים בשבת, ולרשויות חילוניות להחליט אחרת. גם מי שבוחר לחיות ברשות מעורבת יחיה במקום בו דברים יעשה בהבנה, תוך הידברות בין אנשים מקומיים, ובלי קביעה מלמעלה.
הגישה הזאת הייתה נותנת את האפשרות לאנשים לחיות על בסיס אמונתם, תוך כדי פשרות מקומיות, ובלי להפריע לאחר.
תקציב עירוני? תנו לרשויות להחליט!
גם הוויכוח על התקציב של ירושלים יושב על בסיס אותה סוגיה.
לקביעת תקציב עירוני יש השפעה מכרעת לתשלומי ארנונה שמהווים חלק נכבד מההכנסות. במצב הקיים, זכאות לפטורים לארנונה נקבעת על יד הממשלה, ולא העירייה. העיריה חייבת ליישם את הפטורים שנקבעו על יד הממשלה, למרות שיש לזה השפעה כל כך גדולה על גודל התקציב.
הכל נקבע מלמעלה. משרד הפנים שוב מחליט במקום הרשויות המקומיות. בעיר כמו ירושלים, בה אחוז כל כך גדול של תושבים זכאים לפטור, פירוש הדבר הוא בעיה תקציבית רצינית.
למרות שראש העיר ניר ברקת טעה קשות בדרך שבה הוא בחר לנהל את המאבק שלו לתקציב, המאבק עצמו היה צודק. לא ניתן לנהל תקציב כשאין לך שליטה אמתית על מקור ההכנסות שלך, וכשגם חלק נכבד מההוצאות נקבעות על יד מישהו אחר. ולכן, בירושלים, אם מכריחים אותנו ללכת על פי הכללים של משרד הפנים, אז ראוי שמשרד הפנים ישלים את ההכנסות שהוא מכריח אותנו לוותר עליהן.
נכון היה ללכת בנתיב המקומי, ולתת לרשויות המקומיות להחליט לעצמם כמה ארנונה הם יגבו ואיזה פטורים יתנו לתושבים. כך, כשהוא שולט על ההכנסות ועל ההוצאות שלו, ראש העיר יוכל לתת דין וחשבון אמתי לבוחר על הנעשה בעיר ועל המצב התקציבי.
לשחרר ולסמוך על העם
הצורך לקבוע את הכל ברמה הלאומית ולא לתת לרשויות להתנהל בצורה עצמאית נובעת הרבה מפחד ומרגש פטרנליסטי של היושבים בממשלה שלא רוצים לשחרר כוח לרשויות כי הם מפחדים שהם ישתמשו בו לרעה.
"תראה איזה נציגים יש לנו ברמה המקומית", הם אומרים. "להם אתה רוצה לתת יותר כוח?".
מלבד העובדה שרבים מהנציגים ברשויות המקומיות הם אנשים ערכיים, מקצועיים ומדהימים, עצם השאלה מכילה בתוכה את פרדוקס הביצה והתרנגולת. אחרי הכל, כשהרשויות חלשות ואין להם אפשרות להביא לשינויים אמתיים ולהחליט החלטות חשובות, למה שאנשים ערכיים ילחמו כדי להיכנס אליהן.
בטוחני שברגע שניתן יותר כוח לרשויות, נראה נציגים מתאימים המגיעים לשם על מנת להשפיע על חיינו לטוב, ונראה גם את העם מתגייס על מנת לוודא שהנציגים האלו ייבחרו.
כל מה שצריך זה שהממשלה תבין שלשחרר כוח לרשויות לא תחליש אותה, אלא דווקא תחזק את מדינת ישראל כולה.
עו"ד דן אילוז הוא יועץ אסטרטגי ופעיל ציבורי. בעבר עבד כיועץ חקיקה של סיעת הליכוד בכנסת ובתפקיד משפטי במשרד החוץ.