ערב יום השואה התשע"ח הצטרפנו גם אנו, רעייתי דינה ואני, למאות הבתים ברחבי הארץ אשר קיימנו את אירוע זיכרון בסלון.
אל הבית הקט בנחלאות זרמו אנשים מכל הצבעים ומכל הסוגים כמו שרק ירושלים יכולה להכיל. אנשים חכמים. זה מבית המדרש הספרדי, זה חרדי, זו פרקליטה מובחרת, זה חזר בשאלה, זה שואל אותו מה השאלה. זה רב, זה צעיר, זה חילוני לחלוטין.
אם בשנים האחרונות היו ניצולים מדור ראשון בכל סלון שכזה, כעת בחלקים גדולים, כמו שהיה אצלנו, זהו אירוע של הדור השני והשלישי שמביא לדיון את החששות והפחדים מהשנים הבאות. את החששות מהאנטישמיות הגוברת בעולם, החשש מחוסר הלכידות הפנימי שלנו כאן בישראל, ואת האחריות שלנו לנהוג אחרת. בסוריה, ובכל מקום.
אתמול שאלנו את אחת השאלות הקשות מכל. מקומה של האלוהות בשואה. ההשקפה החרדית. טקסטים מכוננים, בועטים ולא פשוטים. נערה שחווה התעלות רוחנית אלוהית דווקא בתקופת השואה הקשה מנשוא. דיון עם עמדות שונות מסביב. רגשות שונים. כל אחד מביא את עצמו דרך הטקסטים. לימוד על השואה אבל לימוד גם על עצמנו עכשיו.
לדמותה של אתי הילסום שספתה בשואה, נחשפתי רק אתמול. דמותה היא העצמה שאותה אני לוקח מיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אישה צעירה, מאמינה, שבצוק העתים, מסבירה לאלוקים שהיא יודעת שהוא לא יוכל לעזור מול התופת. כך היא כתבה ביומנה.
"אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שנוכל להציל וזה הדבר היחיד שחשוב באמת, נוכחותך בתוכנו... כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה רשאי לבקש הסבר מאיתנו. ועם כל פעימת לב מתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו".
אז בין האלוהות לבינינו, עצמה כזו של לקיחת אחריות, גם כשהאנושות קורסת מסביבה, זה מה שאני לוקח הלאה. החיים שלנו כאן תלויים בנו. בשפה שניצור בין מחנה אחד לשני. בבניית הכוח הצבאי והכלכלי שלנו. בבניית זיכרון האומה והזכרת השואה. ביכולת שלנו לוותר ולהתפשר על עמדות ערכיות כדי להבטיח שלם גדול מאיתנו. ביכולת שלנו לפעול כדי לשנות מציאות, מערכות פוליטיות או מערכות חברתיות. זה תלוי בנו. גם בשביל אלו שנרצחו. גם בשבילנו.