בזכות ההתנתקות

מחיקתו של גוש השמאל בבחירות האחרונות היא פועל יוצא של יישום תוכנית ההתנתקות ותוצאותיה בשטח, שהבהירו לציבור הישראלי כי אין עם מי לדבר

יקהת רוזן 07/02/13 10:51 כז בשבט התשעג

בזכות ההתנתקות
ePublicist-cc-by-nd, צילום: ePublicist-cc-by-nd

הסיפור האמיתי של הבחירות האלה הוא לא צמיחתו של יאיר לפיד. גם לא זו של הבית היהודי. הסיפור האמיתי הוא מחיקתו של גוש השמאל.

מפלגת השמאל המיתולוגית, הלוא היא מפלגת העבודה, הכריזה רשמית שהיא כבר לא שמה בראש סדר העדיפות שלה את הנושא המדיני, אלא את הנושא החברתי. קדימה, שבבחירות הקודמות קראה לעצמה מרכז אך למעשה היתה ראש החץ השמאלני, וכזכור בעבר ראשיה הם שביצעו את ההתנתקות והבטיחו התנתקויות נוספות - איפה היא היום? אף היא טשטשה בקמפיין הבחירות שלה את הנושא המדיני, ובכל אופן לא זכתה לתמיכה וכמעט ונמחקה. יאיר לפיד, שהצליח לטשטש היטב את דעתו בנושא המדיני, ולהצטייר כמפלגת מרכז גם מבחינה מדינית, צמח ועלה. השרידים היחידים לגוש השמאל הם מרץ ו"התנועה" שזכו ביחד רק ל-12 מנדטים.

גם בתוך גוש הימין ניתן להצביע על תזוזה מסויימת ימינה, בדמות הבריחה מהליכוד והגידול בבית היהודי (ולא נשכח את מצביעי עוצמה לישראל - אף שלא עברו את אחוז החסימה).

איפה הוא גוש השמאל, שבמשך שנים ארוכות היה השולט במדינה, ועד השנים האחרונות ממש עוד היה בתיקו? שמתם לב שהיום כבר אף אחד לא מדבר על "גוש השמאל", אלא על "גוש השמאל-מרכז"? זה הרי ברור שהניסוח הזה הוא בשביל לטשטש את העובדה המצערת מבחינתם - עם ישראל היום לא רוצה את דרך השמאל! עם ישראל הודיע בהמוניו - לא עוד ויתורים מדיניים! לא רוצים עוד גירוש יהודים! לא רוצים לתת לערבים פרסים נוספים בלי שישלמו גם הם, וכולם כבר מבינים שהם לא ישלמו!

אז מה באמת קרה? למה אותו עם שלפני שנים אחדות רצה ותמך בכל פתרון, בכל דרך, והיה מוכן לוותר על הרבה מאוד בשביל השלום - פתאום לא מוכן לזה? היום זה בושה להיות שמאלן, מה אירע לנו?

כל זה קרה בזכות ההתנתקות.

כולנו גדלנו והתחנכנו על כך ש"כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", "מתוך צרה מצמיח ישועה", מעומק חבלי הלידה הקשים תפרח ותצמח הישועה. אנחנו יודעים את זה בתיאוריה, אבל רק לעיתים רחוקות אפשר גם לראות את זה באופן ברור וניכר לעין כל.

כשהכריז שרון על ההתנתקות לא יכולנו להבין מה פשר ליקוי המאורות הזה. לא האמנו שזה יקרה, וכשזה קרה לא הצלחנו להבין לאן הדברים מובילים. השבר היה גדול מדי, האסון היה כואב מדי, ולא נותר לנו אלא להתנחם במשפטים, שאולי נראו כמו סיסמאות, כגון: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ולהתמלא במאגרים של אמונה עמוקה, שהגזירה הזאת תתהפך איכשהו לטובה.

והנה, עם ישראל, בכל זאת ביצע את הפשע הזה, גירש רבבות יהודים מביתם, עקר בתים, העתיק קברים, נתן את הכל על מגש של כסף לאויבינו המרים ביותר, וקיוה לטוב, קיוה לשלום, ציפה להערכה, ייחל לקץ הסכסוך. אולי לא ציפו שהפלשתינאים יהיו חברינו הטובים ביותר, אך כן ציפו שיתרחש מעין "אנחנו כאן, הם שם, ושלום על ישראל".

וזה לא קרה.

הערבים כידוע רק ניצלו את המצב כדי לשפר עמדות, העמידו בסיסי טילים על שרידי החממות, החליפו את הפצמ"רים המיושנים בגראדים חדישים, והם מטווחים את באר שבע, אשדוד וראשון לציון, וידם עוד נטויה.

דווקא השבר הזה, והאכזבה שבעקבותיו, הם אולי הדרך הארוכה שסלל ריבונו של עולם, כדי שעם ישראל יכיר סוף סוף בזכותו על הארץ הזאת, ויפנה את תשומת ליבו יותר לשיפור המצב שלו עצמו, לצמצום פערים, דאגה לחלשים, שוויון בנטל וכדומה, ופחות לנסיונות הנפל לרצות את הערבים ולהשביע את רצונם.

האם העם פשוט עייף מהתעסקות בנושא הצבאי והבטחוני? יכול להיות שגם זה נכון, אך בעוד שבעבר העייפות הזאת הובילה לנסיונות ה"שלום" המדומה ולוויתורים מפליגים, היום היא מביאה להתנגדות לכל אלה, ולהתגייסות מופלאה בשעות משבר כמו "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

באופן אבסורדי דווקא ההתנתקות הרעה הזאת, היא שגרמה לעם ישראל להתחבר שוב לשורשיו ולטוב שבו! בעם ראינו את התהליך כבר מזמן. עכשיו זה יתבטא הרבה יותר גם בכנסת.

איך ומתי יסתיים התהליך? אימתי יחזור עם ישראל לעצמו לגמרי, ואף נשוב לשלוט במרחבי ארצנו שהפכו לשוממים? ימים יגידו. אך כעת הוכח שוב שיש מנהיג לבירה, ושגם מאסון גדול יכולה לצמוח תקווה חדשה. אם נוסיף ונאמין, אם נוסיף לצעוד בבטחה בדרך הארוכה ולא לפחד - אזי יתקיים בנו "אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אורך... בשובך אלי קדמות נעורייך".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר