באיחור של 70 שנה: רחוב על שמה של הלוחמת הדתיה

"אנא, אנא מכם, אל תהיו יותר עצובים מכפי שאתם חייבים להיות. חייתי חיים מלאים אם גם קצרים", כתבה אסתר ציילינגולד למשפחתה באנגליה ימים ספורים לפני שנהרגה בקרבות בירושלים. אבנר פורת מביא מעט מסיפור חייה של מי שייקרא על שמה רחוב בעיר ובארץ שכה אהבה

אבנר פורת 15/05/18 12:41 א בסיון התשעח

באיחור של 70 שנה: רחוב על שמה של הלוחמת הדתיה
אסתר ציילינגולד, צילום: צילום מסך מההזמנה לאירוע

בצל כל הטקסים והאירועים הגדולים של הימים האחרונים, יתקיים ביום רביעי הקרוב טקס קטן בירושלים - קריאת שם רחוב, או בעצם משעול, על שמה של דמות מופלאה.

אסתי ציילינגולד (צאצאית של בעל ה'טורי זהב' על השלחן ערוך) נולדה באנגליה. אביה משה, ברח מפולין לאחר שהיכה חייל פולני שתקף קשיש יהודי, ממש כמשה הראשון.

היא הצטיינה בלימודיה כתלמידה מבריקה, והתנדבה למען ילדים ניצולי המחנות, תוך שהיא סוחפת אחריה אחרים. בסביבות כסלו תש"ז היא מימשה את חלומה ואת החינוך הציוני שקיבלה ועלתה כמורה לארץ.

מספר שבועות לאחר עלייתה היא כתבה: "בדרך לפלשתינה אמר לי מישהו, 'איזו הרגשה טובה זאת להתהלך ברחובות היהודיים של ת"א ולהרגיש שאתה אדם חופשי'. הקשבתי והנהנתי, וביבי אמרתי – כן, אני מתארת לעצמי למה אתה מתכוון, אתה שבאת מאירופה...אבל, חשבתי, אחרי הכל באנגליה אנחנו רגילים להתהלך באופן גלוי וחופשי ברחובות, אז ההרגשה הנהדרת פשוט לא תפתיע אותי כמו שהפתיעה אותך כמין חידוש נפלא. זה מה שחשבתי אז, אבל טעיתי מאוד. באמת לא היה לי מושג מה פירוש לחיות בארץ שלך, בין האנשים שלך, לחיות ולהרגיש בבית, בלי צורך להתנצל כל רגע בפני מישהו על שאתה זר, לא שייך.

"אפילו אנחנו שחיינו בארץ סובלנית, או שפעם הייתה כזאת, גם אנחנו היינו צריכים להיות זהירים שלא להתבלט מדי, לא לגרום ליותר מדי אי נוחות-בבית הספר, בעבודה- בקיום אורחות החיים שלנו. אבל כאן, כאן אנחנו קובעים את הסטנדרטים, אנחנו חיים לפי המנהגים שלנו והתרבות שלנו, אפילו במקום שיש בו גויים, הם הזרים כאן... ההרגשה הזאת של חיים בזכות עצמך, החופש הזה ממבוכה אישית בדברים קטנים או גדולים, החופש הזה שווה כל קרבן, כל מאמץ, כל סכנה ... אני כל כך מאושרת. לא היו לי ציפיות שהאושר יבוא לי כל כך בקלות".

חודש לאחר מכן במכתב נוסף כתבה: "כנראה שקיבלתי מראש החלטה בלתי מודעת לאהוב את הכל כבר מהרגע הראשון, כך שגם אם אני מתרגשת ומתרשמת מכל דבר שאני רואה ועושה, הכל משוחד... אולי אני מסתכלת בכל מה שסביבי דרך משקפיים וורודים, אבל אני מאושרת כל כך, שאני מבינה שבעבר היו רק פרקים נדירים מאוד בחיי שבהם ידעתי אושר מה פירושו. וודאי שזה לא היה מצב רציף של נפש והוויה כמו שקורה לי כאן עכשיו... זאת ארץ חדשה לגמרי, אף כי היא כל כך ישנה. ואם רק עוצרים לרגע לחשוב או להסתכל על כל מה שכבר נעשה בה בחמישים או שבעים שנה בלבד, זה כל כך מדהים, שכל ביקורת חייבת להתפוגג על השפתיים, מפני שזאת כבר התשובה".

למרות הערצתה לאצ"ל וללח"י היא הצטרפה להגנה, ימים ספורים לפני ההחלטה באו"ם, ושירתה כקריינית ומבשלת בגדוד מוריה בירושלים. זאת ללא ידיעת משפחתה באנגליה. היא לקחה אחריות על הכשרות, ומחתה על שאין נותנים לה להיות קרבית יותר.

לאורך תקופה ארוכה היא התעקשה שברצונה להיכנס לעיר העתיקה הנצורה. מיד לאחר הפסח היא הצליחה להיכנס על תקן של מורה לילדי הרובע ומיד השתלבה כקשרית בין העמדות. אחד הלוחמים העיד כי "הייתה בה מין שלווה מיוחדת, והיא הייתה חומקת מהפגזים והכדורים בלי שום סימן של פחד".

ביום ראשון ז' באייר, יומיים לאחר הכרזת המדינה, היא נפצעה בעת פעולה לחילוץ נשק ותחמושת. היא חבשה את עצמה ולא הסכימה שיעזרו לה להתפנות, בגלל הצורך בכל לוחם. לאחר טיפול רפואי קצר היא חזרה לפעילות למרות שהרופא אסר זאת עליה.

ביום ד' י"ז באייר, יום לפני פיצוץ בית כנסת "חורבת ר' יהודה החסיד" שסימל את נפילת הרובע, היא נפצעה באורח קשה.

שלושה ימים לאחר מכן, בשבת בבוקר כ' באייר, היא התעוררה במקום בו רוכזו הפצועים השמורים ע"י חיילי הליגיון, והתחננה לקבל תרופה נגד כאבים. הדבר היחיד שאפשר היה להציע לה, לשם הסחת דעת מכאביה, זו סיגריה אך היא סירבה ומילותיה האחרונות היו: "לא, לא, שבת היום".

שישה ימים לפני מותה כתבה את מכתבה האחרון למשפחתה, מכתב שהגיע ליעדו רק לאחר כחודש: "אמא, אבא וכולם יקיריי. אם תקבלו בכלל את המכתב הזה, הוא יהיה, אני משערת, אופייני לכל המכתבים המהירים, המבולגנים שלי. אני כותבת אותו כדי להפציר בכם, שיקרה לי מה שיקרה, אתם תעשו מאמץ לקבל זאת ברוח שאני רוצה, ולהבין שבי עצמי אין שום חרטה. היה לנו קרב מר, טעמתי את טעם הגיהנום, אך המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית ויתגשמו כל מאוויינו. אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן... אני רוצה שתראו את הדברים באור אחר, שתזכרו שהיינו חיילים, ושנלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכל. אלוקים עימנו, אני יודעת, בעירו הקדושה, עירו שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שעלול להידרש כדי לגאול אותה...

"אני מקווה שיזדמן לכם להכיר מישהו מחבריי הלוחמים ששרדו אם אני לא אשרוד, ושהדיבורים שלהם עלי יגרמו לכם סיפוק, לא עצב. אנא, אנא מכם, אל תהיו יותר עצובים מכפי שאתם חייבים להיות. חייתי חיים מלאים אם גם קצרים, ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר – קצרים ומתוקים. מאוד מתוקים הם היו בארצנו שלנו...אני מלאת שמחה שיום יבוא, ובקרוב מאוד אני מקווה, וכולכם תבואו ותיהנו מפרות המטרה שלמענה אנחנו נלחמים. המון המון אהבה, היו מאושרים, וזכרו אותי רק מתוך שמחה. שלום ולהתראות. אסתר האוהבת אתכם".

ביום רביעי ב' סיון (16.5) יתקיים אירוע לזכרה של ציילינגולד שבו ייקרא רחוב על שמה

הזמנה לאירוע קריאת רחוב על שמה של ציילינגולד

הזמנה לאירוע קריאת רחוב על שמה של ציילינגולדצילום: צילום מסך

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר