סגור

באום אל פחם לא היו חותמים על הסכם מביש כמו באולפנה

עו"ד איתמר בן גביר חושב שהסכם הפינוי מרצון של שכונת גבעת האולפנה בבית אל, יכשיר עשרות פינויים עתידיים: "ארץ ישראל איננה ביזנס. הפסדנו במאבק על העקרונות"

עו"ד איתמר בן גביר
ו בתמוז התשעב
,
26 ביוני, 2012 9:13

צילום:

"מה אתה רוצה?", שאל אותי אחד מאנשי בית אל היקרים המצדד בהסכם המשפיל שהושג בגבעת האולפנה, "נקבל עוד 300 בתים ונפנה חמישה בניינים המונים כשלושים יחידות דיור לא יצאנו מרווחים ? בעל עסק לא היה עושה עסק כזה?", ספק שאל ספק הטיח אותו ביתאלניק יקר זה שכמו רוב התושבים במקום מבקש לשכנע את עצמו שאנשי היישוב סגרו "עסקה טובה".

אלא שגם אם נתעלם לרגע מהשאלה - הלא עיקרית - האם אנחנו מאמינים לביבי נתניהו שיקיים את תנאי ההסכם (רמז: הכתב נדב פרי מחדשות 10 הביא גילויים לפיהם נתניהו ימשיך להונות את הציבור ולא יקיים ככתבו וכלשונו את הסכם האולפנה ) הרי שהשאלה המרכזית שצריך להתמודד איתה היא האם ארץ ישראל היא בבחינת עסק והאם כאשר בודקים אם הרווחנו או הפסדנו, המבחן היחיד הוא לספור את כמות הבתים.

הרי להרוויח יחידות דיור זה דבר אחד (חשוב מאוד), אך נדמה שלא פחות חשובים מכך ערכים נוספים כגון עמידה על עקרונות, כוח הרתעה, הצבת תמרור לבריוני "שלום עכשיו" ובעיקר קידוש שם שמיים.

ישאל השואל האם כדאי לקדש שם שמיים ולצאת למאבק במחיר של להישאר קרחים מכאן ומכאן. על מנת לענות על השאלה הזאת צריך לחזור כמה שנים לאחור אל היישוב עמונה הסמוך לעפרה. כולנו זוכרים כיצד התנהל באותו יישוב מאבק כנגד גירוש יהודים והריסת בתים. כולנו זוכרים את המחאה האדירה, ואת המאבק של הנוער הנפלא (מי שפעל באלימות היו דווקא השוטרים שלא יכלו לנחישות של הצעירים). לכאורה המאבק הסתיים בהפסד צורב של תושבי המקום: הבתים נהרסו, הממשלה לא הציעה קרוויאלות במקומם ולא הושג שום הישג, ואולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאותה תקופה שלאחר עמונה ראש הממשלה אולמרט תכנן להרוס עשרות מאחזים וביצוע תוכנית התכנסות שכוללת גירוש של כמאה אלף יהודים ואף היה מתווה ברור לכך, אלא שלאחר עמונה השתנו התוכניות. הייתה צריבה בתודעה, הייתה הבנה בציבור הישראלי שעם המתנחלים לא כדאי ללכת בכוח (כמו עם הבדוואים, כמו עם אנשי אום אל פחם) והתוצאה לא איחרה לבוא: עמונה אמנם נפלה, אך המאבק שם הציל עשרות יישובים.

זוהי בדיוק הבעיה בגבעת האולפנה. השאלה אם קיבלנו תמורה נאותה או לא היא שאלה משנית נוכח המסר שיוצא מבית אל והוא שאפשר לפנות מתיישבים, ששבע שנים אחרי גירוש גוש קטיף אפשר לגרש יהודים גם מחבל בנימין, ושבעצם אצל המתיישבים הכל שאלה של מחיר.

מי שאומר היום שאפשר להעביר את בתי האולפנה לתוך בית אל יאמר מחר שצריך להעביר את בית אל לאדם (תמורת 3000 יחידות דיור), ויאמר מחרתיים שצריך להעביר את אדם לניצנה (תמורת 30,000 יחידות דיור). השאלה היא כמה יחידות דיור יציעו לנו תמורת זה שנעבור לאוגנדה.

באום אל פחם לא היו מסכימים להסכם מביש כמו באולפנה. ברהט גם לא, וזו בדיוק הסיבה למה כל המערכת יודעת להתעלק על אנשי היישובים, לדבר על שלטון החוק רק בהקשר של מתנחלים, ולהיות גיבורה על אנשים שבאהבה רוצים לנצח. האולפנה היא רק ההתחלה ולאחריה יבואו עוד ועוד "אולפנות". מי שמוותר על חלק אחד בחוזה, שלא יתפלא שמבקשים לגרש אותו גם מיתר החלקים.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר