אסור להתעלם מהמיניות בחברה הדתית

אמונה קליין מגיבה למאמרו של משה רט ´די להרס הצניעות´. "יצר המיניות קיים בכולנו. מי שמתחמק מהשיח הזה מפקיר אותו לידי עולם חסר רגישות ואכזר שמתייחס למיניות במתירנות מופקרת וכמצרך שיש לסחור בו"

אמונה קליין
ז באלול התשעד
,
02 בספטמבר, 2014 11:14
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

ביום ראשון פורסם באתר זה מאמר של משה רט, שהעלה האשמות קשות כלפי פלח לא מוגדר של המגזר הדתי. האשמות אלו נגעו בעיקר להתנהלות מינית שאינה הולמת את השקפותיו של הכותב. הוא הביע זעזוע ממגורים משותפים של גברים ונשים, ממחקרים על ההשפעות ההרסניות של דיכוי מיני, מנטיות מיניות שאינן נוחות לו וכן מגברים ונשים שבוחרים לגעת זה בזה. "אתם עושים את זה, כי נמאס לכם מהחומות הברורות של ההלכה, ומהמגבלות שהיהדות קובעת לגבי הצניעות. כי אתם מקנאים בחילוניים על ה"חופש" וההפקרות המינית שלהם. כי קשה לכם להתאפק עד החתונה, בעיקר כשזו הולכת ומתאחרת. במילים פשוטות, כי יש לכם יצר הרע." כתב רט וביקש: "אם החברה החילונית היא המודל שלכם למיניות בריאה, לזוגיות משגשגת ולחיי משפחה פוריים - לכו בעקבותיהם. רק תעשו טובה, אל תקראו לעצמכם דתיים".

ואני מבקשת לתמוה על דבריו, לכאוב אותם ואולי אף לנסות להשיב.

למאמר הקודם "די להרס הצניעות"

לפני הכל אני תמהה על הבינאריות שבדבריו. האם קיימים רק שני מודלים של צניעות בעולמנו, מודל דתי-שמרני ומודל חילוני? האם הקשרים האינטימיים שבינינו לבינינו ושבתוכנו, המסכות המורכבות שבהן אנחנו מרבדים את חיינו, מתקיימים בשני אופנים בלבד? לעניות דעתי, מיניות וצניעות כאחד הן מערכת מורכבת של גוונים והתנהגויות המשתנים מאדם לאדם. כשם שפניהם שונים כך דעותיהם שונות, על אחת כמה וכמה ההתנהלויות שלהם באספקטים הרגישים והאישיים ביותר בחייהם.

בנוסף אני תמהה כיצד קובע רט בנחרצות שכזו מהם המניעים המובילים אנשים לכוון את המיניות שלהם באופן כזה או אחר. מהיכן הידע הברור שכל תכליתו של שיח הצניעות המתעורר, היא לפרוץ ולרסק את גדרי ההלכה, תוך זריעה של חורבן והרס ורוע. אני מתפללת שאזכה כמוהו לאומץ שכזה, המאפשר לקבוע באופן חד משמעי וללא עוררין קביעות שכאלה על עולמם הפנימי של אחרים. אולי אזכה אף למבט רוחני מעמיק שכזה, ליכולת לשפוט בלי היסוס שהאופן בו אנשים בוחרים להתמודד עם היצר שלהם הוא כניעה חסרת מעצורים לדחפים ולמאוויים בהמיים. שאין בדעותיהם (שאותן הם מביעים במאמרים ובמחקרים מנומקים, כפי שציין) אף שמץ של כנות ושאיפה לטוב ולתיקון המעוות.

רט מכריז כי אנשים אלו, דתיים מזויפים בעלי יצר שכאלו, מעוררים שיח בנושאים שאין לדבר עליהם. ואני ממשיכה לתמוה. האם אין המקורות שלנו מוצפים בנושאים אלה? האם לא חשפו בפנינו האמוראים באגדתות ואמירות אינספור את ההתמודדות שלהם עם יצר העריות (למשל בסוכה נב א, קידושין פא א, נידה יג ב, עבודה זרה יז א, כתובות יג ב - ואלה רק דוגמאות ספורות)? האם אין פרקים שלמים בתנ"ך שעוסקים בו ומספרים בו? האם אין כרך שלם בשולחן ערוך (ובטור) בשם "אבן העזר" העוסק בנושאים אלה ממש? מהיכן אם כן הגיעה התובנה המוזרה שאלה נושאים שאין לדבר בהם? יעלה על הדעת שגדולי חכמינו דיברו, כתבו והתעסקו כל כך הרבה בנושאים שהדיבור עליהם אסור?!

מסתבר שלמרות שביהדות יש שיח פורה ועשיר על מיניות, ישנם אנשים שסבורים באופן פרדוקסלי כי היא דורשת מאיתנו להשתיק את השיח הזה. ישנם אנשים שמעדיפים שלא לקרוא ולא לשמוע ובעיקר לא לדבר. לכאורה, זכותם המלאה לבחור שלא להיות שותפים בשיח על מיניות. אך בחינה פשוטה של המציאות, ולא רק בעזרת מחקרים ומאמרים אלא גם באמצעות עיניים פקוחות ושכל ישר, מראה כמה מזיקה הגישה הזו - במיוחד כשהיא באה יחד עם דרישה כוללת לקשר של שתיקה סביב מיניות.

יצר העריות, או מיניות, קיים בכולנו. גם אם נתעקש להתנכר אליו הוא נמצא בנו, ואף בבנינו ובבנותינו. נוכל לבחור ולהשתיק את המיניות של עצמנו, אבל טרם נמצאה הדרך לכפות שתיקה באופן אפקטיבי על כל העולם כולו. מי שמתחמק מהשיח הזה מפקיר אותו לידיהם של אתרי הפורנו, של מסרים מחפיצים, של עולם חסר רגישות ואכזר שמתייחס למיניות במתירנות מופקרת וכמצרך שיש לסחור בו. נשאלת השאלה הפשוטה: האם אנחנו מעדיפים שילדינו יתחנכו לשיח המיניות היהודי - באמצעות תקשורת אנושית רגישה וחמה, או לשיח המיניות הווירטואלי? האם אנחנו רוצים חברה יהודית שחסרה אמירה אמיתית על נושא בעל השלכות מוסריות קריטיות? חברה יהודית שאין לה יכולת לעסוק בדקויות המוסריות של ההתנהלות המינית הראויה? האם במקום לשוחח על מיניות אנחנו מבקשים לברוח ממנה, להסתיר אותה, ובעצם - להותיר אותה מופקרת?

רט מצפה מאנשים שמגדירים את עצמם דתיים להתחייב להלכה. אך ההלכה אינה "חומות ברורות" ותו לא. ההלכה חיה - במידה בה אנחנו מחיים אותה. מי שמחויב להלכה שואף להעניק לה, יחד עם המחויבות והאהבה אליה, את העוצמות שבאנושיות. מי שממשיך את השיח ההלכתי אל תוך חייו, ובוודאי אל תוך חייו המיניים, מראה מחויבות עמוקה לא רק כלפי טקסטים שנכתבו ב160 תוים, או לסעיף הכי נגיש בקיצור שולחן ערוך, אלא גם ובעיקר לעצם הווייתה של ההלכה. הוא אינו רואה בה חומות קרות ומנוכרות אלא דרך חיים, וככזו היא מוכרחת להיות שלובה בחייו. אין הוא חי חיים דיכוטומיים ומלאכותיים של שאיפה לצניעות מחד ומציאות של מיניות מאידך, אלא כורך אותן זו בזו והופך אותן לאחת: מיניות צנועה, בריאות.

רט דורש ומבקש לדעת, "אני רוצה לשאול רק דבר אחד: לאן אתם רוצים להוביל? מה השאיפה שלכם? איך הייתם רוצים לראות את הציבור הדתי, בחלומות הכי רטובים שלכם?" ואני רוצה לענות, אני שואפת לעולם דתי שלא מפחד להתעסק בשאלות קשות, שוב ושוב, כדי לא לאבד את העומק שלו. אני שואפת לחברה דתית רצינית מספיק ללמד את החברים בה להתמודד עם היצר שלהם במקום לברוח ממנו. אני שואפת לעולם דתי שלא מפחיד את עצמו שוב ושוב במקום להתעסק באומץ וברגישות הראויים בנושא קריטי מאין כמוהו. אני רוצה חברה דתית שבה בני נוער יכולים לקבל תמיכה אמיתית במיניות שלהם, במקום התעסקות בלתי פוסקת ב"נפילות" וב"כישלונות" שלהם. אני רוצה יהדות שחומלת על אנשים במקום לאיים עליהם בלי סוף. אני רוצה שיח צניעות אמיתי, שמאפשר לאנשים ולנשים מרחב אינטימי ובטוח ולא עסוק בפשפוש אובססיבי בחדרי המיטות, במחשופים, בהתנהלות זוגית וחברתית של אחרים. אני רוצה שיח צניעות שמכיר בכך שמיניות היא עסק אנושי, ולכן נותן מקום לאנושיות בתוכו. אני רוצה שיח צניעות קיצוני פחות, מבוהל פחות, אלים פחות, צנוע הרבה יותר.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
חוזרים להיות חברים?  ליברמן עם ליצמן ודרעי צילום: פלאש 90. מרים אלסטר

זה מתווה הפשרה בין החרדים לליברמן

קרא עוד