אחים, חולקים, נאבקים וחולמים

ניסיון להגדיר את נקודות המוצא המשותפות בין המפלגות,וכן את המחלוקות הקיימות

אהד כהן
כ באדר התשעה
,
11 במרץ, 2015 10:51
shutterstock

shutterstockצילום: shutterstock

מזה זמן ובמיוחד בתקופה האחרונה,הולך ומתעצם בציבור הדתי לאומי דיון סביב נסיונות החקיקה בנושא דת ומדינה.

כדרכם של של דיונים וברורים עקרוניים,כל צד מנסה להוכיח את צידקת דרכו,ולעיתים מרוב הפרטים ,נשכחים מהויות הדיון ונקודות המוצא השונות שלו, מה שגורם לא פעם בלבול וסטיה מן העיקר והופך את הדיון לפחות עניני.

במאמר זה ,ננסה להגדיר את אותם נקודות המוצא המשותפות בדיון, וכן את המחלוקות הקיימות-בכבוד ובעיקר בעיניניות.

החלום - לציבור הד"ל ישנו ברובו המכריע חלום גדול ומשותף. הקמת: "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ממלכה ציבורית, קדושה וערכית היונקת את משמעותה מן התורה האלוקית שקיבלנו כעם, מדריכה ומפתחת את כל המערכות המעשיות- באמת, מוסר, יושר וטהרה.

למול התפיסה של המדינה כ"מקלט בטוח"-מקום בו רק לא יוכלו יותר להתעלל ולרמוס אותנו, אומרים אנו על מדינתינו: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות... חיי טוהר חיי דרור,פה תהא השכינה שורה..."

למרות שכבר מההתחלה ידענו על הפער הגדול בין החלום למימושו, בין הביטוי המעשי הנוכחי של המדינה - לזה העתידי שאליו עינינו נשואות, אעפ"כ, מתוך נאמנות לתורה ולרצון ה' המתגלה עלינו במיוחד במאה השנים האחרונות-חברנו כשותפי אמת לתהליך מימוש החלום בארץ.

כשהתקיפו אותנו אחינו שלומי אמוני ישראל החרדים אל דברו, כיצד אנו משתפים פעולה עם ציבור שאינו נושא בתודעתו המעשית את שם ה' - השבנו לו שלא ויתרנו חלילה על דבר אחד מאמונתינו, וזהו רק שלב ראשוני ואנו מאמינים ועוסקים בחזרת שכינה לציון, עם כל ישראל אחינו.

מעולם לא ויתרנו על החלום הגדול ומימושו. גם בנסיגותיו, גם באכזבותיו, גם כששותפינו אינם מוכנים בנתיים לתת לאלוקים מקום במרחב הציבורי המתחדש. נצח ישראל לא ישקר!

נראה שלכל הנ"ל שותפים רובו של הציבור הד"ל, ונציגיו הפוליטיים.

אז על מה הוויכוח?

לענ"ד הויכוח המרכזי בציבור הוא בשלושה הבטים:

  1. משמעות התורה בחיים.

  2. ניתוח המגמות התרבותיות בחברה כיום ופרשנותם.

  3. האמון ואופי הקשר לציבורים רחבים .

א. משמעות התורה בחיים - אפשר להסתכל על התורה ומשמעותה בשני מובנים.

אפשר להסתכל על התורה כמו על בלמים אישיים וציבוריים,הגורמים לאדם האטה של דחפי החיים הקיימים בו, כשלעיתים התורה גורמת לדיכוי של כמעט כל דחף אנושי טבעי ופשוט. על פי זה התורה מצריכה שיסתדרו איתה, וזהו סוג של מאבק מתמשך בינה לבנינו.

מאידך, אפשר להסתכל על התורה כמנוע הערכי של תפיסת הזהות שלנו,והיא המניעה ודוחפת אותנו בכל מעשינו, הפרטית כמו הציבורית, הנותנת משמעות רחבה, גדולה וכוללת לכל עשיה, ורק היא אמת המידה המוסרית בכל תהליך ומגמה.

על פי זה, ככל שנכוון את המבט האנושי שלנו אל אותה אמת נצחית-כך נתרומם ונצליח. לכן לא יתכן להסכים למעשה כלשהו, שיסתור או יפגע בתורה - כיוון שזהו בסיס קיומנו.

אלא שכאן ישנה טענה שתמיד חוזרת על עצמה - הכל טוב ויפה ברעיון, אבל ת'כלס בשטח, המציאות היא מסובכת ומורכבת ונדרשים לעגל פינות לפעמים כדי להשיג הישגים, וא"א לחשוב ש'או הכל או כלום'.

דומני שזו סוגיית מבחן לכל השקפת העולם שלנו ומידת האמון המעשי שלנו בייתכנותה.

אם באמת אנו מאמינים בתורת חיים שמנהיגה ומייצרת כוחות מעשיים שאפשר לממש איתם את ערכי התורה בארץ, אז באמת שום דבר לא יעצור אותנו מלרצות לממש באופן מעשי לא תאורטי ומשתנה את כל הדרכת התורה בארץ. כמובן בסבלנות, בקימעא קימעא וכו, אבל בכוונה ואמונה אמיתית שהדבר ייתכן למעשה.

אך אם אנו מתכוונים שבאופן עקרוני, פעם יהיה אפשר, אבל לא ממש עכשיו - אז בואו נהיה כנים ונאמר שזה לא בכוחנו עתה אלא רק לעתיד לבוא.

אנו נדרשים לבחור היכן אנו עומדים בשאלה זו.

נראה שהנגזרת המעשית מנקודת התבוננות זו - מובנת מאליה.

ב. ניתוח המגמות התרבותיות בחברה כיום ופרשנותם - מאז מלחמת יום כיפור, אנו עדים לתהליך בירור ערכי שעוברת החברה בישראל. שאלות ותפיסות יסוד על צדקת דרכינו, זכותנו על הארץ, דמוקרטיה ויהדות, פרט וכלל וכ'ו, תופסים מקום משמעותי בשיח הציבורי.

בשנים האחרונות אנו חווים במקביל , בירור מהותי בשאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל, בעיקר מול מגמות של 'מדינת כל אזרחיה' והפרדת הדת מהמדינה וכ'ו. החידוש לענ"ד בשנתיים האחרונות הוא, שתפיסות עולם אלו, שהיו בעבר בעיקר במערכת המשפט והתרבות, קנו שביתה גם במערכת הרשות המחוקקת, לא רק כפרשנות חוקתית, אלא באו לידי ביטוי בנסיונות חקיקה, בעיקר ע"י מפלגות יש עתיד והתנועה, שניסו חדשים לבקרים לקבוע סדר יום אזרחי - חילוני ברשות הרבים: שבת, גיור, מעמד המשפחה המסורתי, מעמד הרבנות ועוד.

תחת מסווה תמים של הנגשה ושיפור שרות לאזרח, ניסו לפגוע בחלומנו.

פה נתגלע וויכוח במחננו - אם אכן ישנה אג'נדה שכזאת שזאת מטרתה (דבר שכיום לענ"ד כולם מודים בו) - האם הגישה הנכונה היא רק להכיל ולמזער נזקים, ולהישאר במאבק עם עצימות נמוכה בנושאים אלו, בגלל מכלול אילוצים כאלו ואחרים, או שמא דרושה מערכה כוללת, עם כל הכח והעוצמה העומדים לרשותנו (פוליטית וערכית).

שהרי לתפיסתנו כאמור ,פגיעה בזהותה היהודי של המדינה ,והפיכתה לצורך פרטי, אישי של האזרח, כשאר צרכים שהאדם נצרך להם במדינה, זוהי פגיעה בדבר שהנשמה תלויה בו. (כמובן ,שכמו בכל גוף ציבורי, בוודאי שישנם דברים הדרושים לשיפור וקידום - על זה אין דיון. הדיון הוא על ההקשר והתזמון ומה שבאמת עומד בבסיסו).

לדוג' - 1.חוק רב ראשי אחד - (שהגישו בנט ולבני): האם המטרה האמיתית של לבני בחוק היא להרבות אחדות בעם וייעול מערכת הרבנות, או שמא זהו ניסיון וביטוי להקטין ולמזער את כוחה של הרבנות במרחב הציבורי והכפפתה למשרד המשפטים?

2. שינוי הרכב הועדה למינוי דיינים - (שמשמעותו תוספת והרחבת ייצוג הנשים בוועדה): האם יש פה רק כוונה טהורה (כפי שוודאי יש לח"כ שולי מועלם) לתת מקום יותר משמעותי לנשים כמי שפוגשות את הדיינים בבתי הדין וכו' (ואז ישאל השואל למה אין מקבילה חוקית שכזו בוועדה למינוי שופטים?) או שמא מה שעומד מאחורי היוזמה הוא לתת לארגוני נשים רדיקאליים (כמו "מבוי סתום " וכו') אפשרות לפגוע במינוי דיינים שלא יתיישרו ע"פ האג'נדה שלהם?

ובכלל, כיצד יתכן שבכל החוקים הנ"ל ודומיהם, לא שיתפו והתייעצו עם שום גורם מהרה"ר?!

האם היה עולה על דעת מאן דהו רציני, לשנות לדוג' את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי - מבלי לשמוע את דעת משרד הבריאות?! זה לא אומר דרשני?

ג. האמון ואופי הקשר לציבורים רחבים - כשותפים במערכות המעשיות של המדינה, חשוב לנו לעבוד בשת"פ ובענווה עם כלל הציבור. גם על זה אין ויכוח . אנו מלאי הערכה לכלל הציבור על תרומתו ושייכותו למפעל שיבת ציון וכו'.

על מה יש וויכוח?

הדיון לענ"ד הוא האם באמת אפשר וצריך להפתח לקהלים שונים - ולהישאר נאמנים בצורה מוחלטת לתורה?

האם לשם האחדות ניתן להקל ולסמוך על שעות הדחק וקולות שונות במסגרת ההלכה - כדי להגיע לעוד קהלים ולחברם.

ובאמת למה לא? למה להיות קנאים וסגורים, לא מכילים וקשובים? איפה כח דהתירא הציבורי נעלם?

נראה לי שהתשובה היא, שכשם שלא יעלה על הדעת לוותר למשל על הכשרות והשבת בצבא, גם למען אחדות וזרימה - כך א"א ואסור לוותר על הגדרות היסוד הציבוריות שלנו בגיור ,שבת וברבנות. (כדאי לעיין שוב בדבריו הבהירים והנוקבים של "בעל העקידה" - פרשת וירא שער עשרים -בקשר להבדל בין כישלון ציבורי ומיסוד החטא, לבין חטא פרטי).

מי לנו גדול באהבת ישראל ובאמון בתהליך שיבת ציון כרב קוק זצ"ל, שאגרותיו מלאות במחאה על חילולי שבת וזלזול בדברים שבקדושה. הוא הכהן הגדול מאחיו, מחה נמרצות ואף קרה להחרים חלב שנחלב בשבת-כיוון שהבין את הפגיעה החמורה בשיבת ציון חסרת שם שמיים.

ואם ישאל השואל אז מה יהיה? הרי זה עלול להרחיק קהלים שונים ואף למחלוקות?

נשיב לו, שדווקא מי שבאמת מאמין בעם הנפלא שלנו, מי שמאמין בתהליכים האדירים שעוברים עליו בשנים האחרונות (די רק להיזכר בתקופת חטיפת הנערים ואצילות משפחותיהן, ובצוק איתן וכ'ו)-מזהה בקלות צימאון ובקשה לאמת גדולה. בענווה רבה, ובהסברה נכונה ועבודה ציבורית מאומצת, מתוך אמונה בנשמות הגדולות שישנם כיום-ניתן וצריך להגיע אל רוב רובו של הציבור ולחברו אל אותה תורה גדולה שזכינו להיות קשורים אליה.

הדיון הוא האם כדי לקרב רחוקים צריך ללכת למרחוק, להנגיש, לקרב וקצת ולהנמיך את התורה, או שמא להיפך. הציבור לענ"ד לא מחפש קולות ונגישות-הוא מחפש גודל, אמת ושאיפה.

אם אנו מאמינים שבאמת הדור הזה הוא דור גדול עם נשמות גדולות ,הצבת האמת כפי שהיא בלי ויתור והיסוס היא זו שתצליח לחברו. (כואב מאד , איך בדיון לפתיחות לקהלים אחרים-נפקד משום מה מקומו של הציבור החרדי...)

עומדים אנו בשעה משמעותית בבירור תפקידנו הציבורי בנו ובציבור כולו .יש לנו כר נרחב לעבודה ציבורית משותפת של רוב הציבור המאמין-גם עם ההבדלים בגישה ובפרשנות.

נמשיך לברר, נמשיך לרצות ולהאמין, נמשיך לעבוד כולנו לשם שמיים וכנראה שנמשיך להתווכח, אך לפחות בכבוד ההערכה וענייניות , מבלי לוותר על החלום ומימושו.

"האהבה שאנו אוהבים את אומתנו,לא תסמא את ענינו מלבקר את מומיה...כולך יפה רעייתי..."

את אחי אנוכי מבקש!

הכותב חבר במרכז ליב"ה.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

פרץ, בנט ושקד צילום: הותר לשימוש

בכיר או בינוני: איך הפך משרד החינוך לתיק של הציונות הדתית?

קרא עוד