ארבע הערות על השבוע: צדיקים יותר מהאפיפיור

למה רדפתם אחרי 2.5 חרדים שהשתכשכו באנדרטה? מה צריכה תל אביב ללמוד מירושלים בעקבות מצעד הגאווה ומדוע לדתיים בירושלים לא ממש אכפת מהבחירות הגורליות למועצת העיר? יונתן אוריך מסכם שבוע

יונתן אוריך, כיפה
כה באב התשעג
,
01 באוגוסט, 2013 18:18
shutterstock

shutterstockצילום: shutterstock

1

העובדה שאתר האינטרנט ”וואלה“, המדורג כאתר הנצפה ביותר בישראל, פתח השבוע ערוץ יהדות, קצת חלפה מעל לראשינו. ברשתות החברתיות הפטירו: ”נו טוב“, בברנז‘ה העידו ”עוד דרך לעשות כסף“ ואחרים ריכלו על ינון מגל שמביא איתו את המסורתיות לתפקיד. בפועל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיהדות, כנושא, הופכת יותר ויותר אטרקטיבית, מעוררת עניין, אפילו מסעירה.

המשמעות היא אחת: האמונות שלנו, אורח חיינו ההלכתי, יוצאים אל האור הציבורי ביתר שאת. מכאן הדרך קצרה לאחד משני כיוונים: קידוש השם, או חילול השם. חרדים שמבלים במי אנדרטה הופכים לגל לאומי של ביזיון וקצף, דתיים שעושים מעשה טוב עשויים לקבל כותרות טובות לא פחות. השנאה הפכה זמינה, אך גם האהבה.

בניגוד גמור לקונספציה הגורסת כי מאחורי אמצעי התקשורת יושב איש שמן על כיסא מנהלים וסיגר, שמכתיב את סדר היום וקובע במי להיכנס ואת מי ללטף, התקשורת בעיקר מעצימה תופעות קיימות. היא עשויה לתפוס תופעת שוליים ולהאדיר אותה ובכך היא כמובן תעדיף תופעה מעניינת, מושכת, שתביא ”קליקים“ (כך לפחות באינטרנט). בתוך המציאות הזו לא נותר לנו אלא לנסות ולהיות טובים. אולי טיפה יותר.

2

מצעד הגאווה צעד היום בירושלים ואף אחד לא יצא למחאה, לא הניף שלטים, לא ארגן ”מסע בהמות“ מקביל ולא סובב ספינים תקשורתיים כדי לתקוף את הצועדים. וזה עוד רגע לפני הבחירות המקומיות. הטור הזה נכתב אל מול מצעד שצועד בכבוד, בשקט ובנחת, ללא הפרעות - בניגוד מוחלט לכל הסערה התקשורתית שאפיינה ”סיבובים“ קודמים, שהזדעקו על ”למה דווקא בירושלים“ והציפו נושאים רגישים שקשורים לקהילה הגאה.

(צילום: shutterstock)

האם כל הצעקנים והצרחנים חזרו בתשובה שלמה? אני די בטוח שלא. האם הקהילה ההומולסבית שינתה משהו בהתנהלותה? אני משוכנע שלא. אולי זו ירושלים, העיר בה גרים זה לצד זה חרדים ודתיים שמסמסים בשבת, הומואים דתיים שצועדים בכבוד לצד תלמידי ישיבות גבוהות ואברכים שתורתם אומנותם. ירושלים שמוכיחה כי היא מצליחה לעשות את כל ישראל חברים, שכולם מסוגלים לתת מקום אחד לשני ולאיש לא צר בשלו.

אני מציע מתל אביב ללמוד משהו מעיר הבירה האמיתית של ישראל, לא זו שהתמכרה לעבודה קשה, לפאבים יקרנים מדיי ולמצעדי גאווה שקידשו את הזנות על פני האהבה. אפשר עוד לתקן.

3

ועוד על ירושלים: איכשהוא הציבור הדתי מתעלם לחלוטין מהבחירות המקומיות ההולכות ומתקרבות, בעוד למפלגת ”הבית היהודי“ אין אפילו רשימה מסודרת המתמודדת למועצת העיר. זה בלתי נתפס. שוחחתי השבוע עם כמה גורמים בכירים בעיר, שניסו להסביר לי למה אנחנו לא מבינים בזה כלום.

”מפלגה דתית חזקה עשויה להיות ההבדל בין רב עיר ציוני דתי לבין רב עיר חרדי. אבל לא רק“, אמר לי אחד הגורמים בעירייה, ”זה גם ההבדל בין תקציבים גבוהים או נמוכים לחינוך הממלכתי דתי. מפלגה דתית עירונית משפיעה על התרבות הדתית בעיר, על פעילויות לציבור הדתי ועל הסטטוס-קוו, יותר מהכל. מה שרבים שכחו, זה שירושלים היא לא רק ’עוד עיר בישראל‘. היא עיר בירה שההתנהלות הפנימית שלה, במועצת העיר, משפיעה על ערים רבות נוספות“.

מוזר שזה לא מעניין אף אחד. עוד יותר מוזר שכל חבריי בפייסבוק מקליקים מדי יום על ”לייק“ לרשימות עצמאיות קטנות, שבסופו של דבר יחדרו אל מועצת העיר במנדטים בודדים ויכרסמו בכוחו של הציבור הדתי העירוני. אני אינני ירושלמי, אם כי עובד בירושלים ואוהב אותה עד מאוד. אולי זה הייאוש וחוסר התקווה שמביאים את הציבור הדתי בעיר לשאננות מוגזמת ביחס לבחירות הקרובות. אולי הם צריכים את הייאוש הזה, את ההתרסקות הצפויה בקלפי ואחר כך במועצת העיר, כדי לקבל סטירה אחת במקום.

4

ועוד משפט אחד על הומואים דתיים.

האפיפיור פרנציסקוס צוטט השבוע כאומר במסיבת עיתונאים: ”אם אדם הוא הומוסקסואל, ואם הוא מבקש את אלוהים ואם יש לו רצון טוב, מי אני שאשפוט אותו?“.

כמה שנים עוד יעברו עד שנשמע רב בכיר, מנהיג ציבור, אומר משהו דומה?

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ח"כ מרב מיכאל בהשבעת הממשלה צילום: כיפה

מה שיר האהבה האהוב על חברי הכנסת?

קרא עוד