חדשות כיפה

אומנות השלטון והפשרה

מחלוקת קוטבית נטושה בין חכמי ישראל ביחס לפשרה בדין. יש האוסרה לגמרי, מכנה את המפשר ´חוטא´ והמצדד בו ´מנאץ´, ומבקש שיקוב הדין את ההר. יש הרואה את הפשרה כלגיטימית, ויש אף הרואה בה מצווה רבה, ואמת כוללת יותר.

הקדמה

סוגיות מדיניות הרות גורל עומדות לפתחנו. אין אנו מגייסים דעתנו לומר: זו הדרך לכו בה, כי מוצאי מצא חיים ואחרי תמות חכמה... אבל יש בידינו לדלות מתורתנו עקרונות יסוד באשר למפגש שבין המצוי לרצוי, ובין ערכי נצח לבין אילוצי המציאות.


הגיון הפשרה

מחלוקת קוטבית נטושה בין חכמי ישראל ביחס לפשרה בדין. יש האוסרה לגמרי, מכנה את המפשר חוטא והמצדד בו מנאץ, ומבקש שיקוב הדין את ההר. יש הרואה את הפשרה כלגיטימית, ויש אף הרואה בה מצווה רבה, ואמת כוללת יותר (סנהדרין דף ו, א).

שתי אמיתות יסוד הן המתגוששות מטבען כל הזמן - הדין והפשרה. הדין הינו האמת המופשטת, קריאת כיוון נורמטיבית, אשר אינה מכירה בחולשות המציאות. לעומתה, הפשרה הינה הכוונה פרגמטית, המכירה במציאות הסבוכה, ומבקשת להרימה ככל שניתן. הדין הינו האמת המבקשת את ביטויה במציאות. ואילו הפשרה הינה מיצוע בין טיעוני הניצים, היוצרת מציאות מפוייסת, ומאפשרת עולם מתוקן, היכול להיבנות על אדני האחווה והשלום.

גם השולל את הפשרה אינו שולל את מעלותיה, ומודה בהם שלא במסגרת הדין, כאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. מאידך, גם המצווה על פשרה, אינו מרשה זאת כאשר המדובר בזילות כלפי אמת ברורה (בסוגיה ושו"ע שם).

יתרה מזו, שבחה של הפשרה בשימת שלום בין אדם לחברו, אך לא בהכשרת עוולות. על כן מגונה יהודה שהציע לאחיו פשרה למכור את יוסף במקום להורגו, וכן יש המגנים את אהרן בפשרתו בחטא העגל, שאמד בדעתו שעדיף חטא זה על פני הֶרצח כהן ונביא (רש"י שם). הוי אומר, עניין הפשרה ומעלתה במיצוע שבין טיעונים מנוגדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, אך לא כאשר ברורה האמת, ולא במתן לגיטימציה לעוול ברור.


אומנות השלטון

מורגלת בפי ההמון האמרה כי הפוליטיקה הינה אומנות האפשרי. במבט ראשון יש כאן דמיון רב, שהרי גם אומנות השלטון הינה גישור בין הרצוי למצוי ובין האידיאל לאפשרי.

אמרה זו, הרבה אמת יש בה. הלא ר יהודה הנשיא היה מקריב לקיסרות הרומית שור פיטם ביום חגם, לאחר מכן הרעיף ממון כדי שיקריבוהו למחרת, ומאוחר יותר כדי לבטלו לחלוטין (ע"ז טז, א). דוד המלך ע"ה העלים עינו מיואב ושמעי אף שהיו בני מוות, בכעין פשרה והשלמה עם אי התבססות שלטונו עדיין (עי שמואל ב יט). גם שאול בתחילת שלטונו, החריש לבני בליעל שביזוהו (שמואל א י). א"כ אומנות השלטון לנווט כהתאמת המציאות והשעה, עד שיבשילו התנאים להנהגה ראויה יותר, וזה היה נר לרגלו של ריב"ז שביקש מהקיסר את יבנה וחכמיה וכו, כי שפט בדעתו שלא יעתר לבקשתו להרפות מירושלים לגמרי, ועדיף ציפור אחת ביד משתים על העץ (גיטין נו, ב).


שלטון ופשרה

אכן, כל האמור לעיל אמת ויציב במקום שאין אפשרות לנקוט בדרך הראויה, בשל אילוצים ושיקולים שונים, ערכיים או מציאותיים. כמו כן כאשר אין ויתור על אמיתות יסוד העומדות בבסיס הצידוק הלאומי או הערכי. וכמובן שכל זה מתוך מגמה להתקדמות עתידית אל מציאות רצויה יותר.

אבל כאשר יש טשטוש ביחס לאמת העקרונית ולא רק צעד טקטי. יתרה מזו, כאשר נדרשת הנהגה זקופה ובוטחת ובמקומה יש התנהגות רופסת ופשרנית. כאשר הפשרה אינה אלא כיסוי לשידוד מערכות ערכי, כאשר נדרשת הנהגה ובמקומה מתבצעת פשרה, כיהודה שהיה צריך לגלות מנהיגות אמיצה של סולדריות ואחווה, ותחת זאת נקט בפשרנות פרגמטית וזולה. על זה נאמר: "בוצע ברך ניאץ ה" גם מפי מי שמצדד בפשרה ומחייבה במקומה הראוי.


הרב תנאל אריה, משמש כר"מ בישיבת הגולן

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב דוד לאו צילום: פלאש 90. יעקב כהן

נאמני תורה ועבודה לרב לאו: התעלמת מהצעותינו לתיקון הרבנות

קרא עוד