פרוייקט הסקי הדתי

רוצים לשתף

הילדים עוברים טיפולי פוריות ואתם מתלבטים כיצד להגיב? בטח תשמחו לשמוע כי רוב הזוגות ישמחו אם תספקו להם כתף תומכת

נועה שפר 07/12/11 17:04 יא בכסלו התשעב

Dave Haygarth-cc-by, צילום: Dave Haygarth-cc-by
Dave Haygarth-cc-by, צילום: Dave Haygarth-cc-by

זוג המתמודד עם ציפיה וכמיהה לילד, לא מודע לעיתים כי למעגל הציפייה ישנם שותפים נוספים- חברים טובים, אחים ואחיות וכמובן- הורי הזוג. הסבא והסבתא לעתיד לבוא, חולמים גם הם על צאצא ורדוורד וברית מילה ברוב עם והדר.

בשעה שהזוג עושה את דרכו במסלול לא מוכר ולא צפוי, רווי אכזבה וכאב, הוריהם, חשים תסכול וחוסר אונים מסוג אחר- אי הידיעה על מה שמתרחש מחד, וחוסר רצון להתערב מאידך. הרצון לעזור מול החשש מחטטנות מצטרף לאופי הייחודי של כל משפחה ולדפוסי תקשורת שנבנו משך שנים. ברצף הזה, בין הרצון לחשש, ממוקמים רוב הורינו. בקצוות- יש הורים שמרוב הרצון לעזור- מחטטים ומתחקרים את הזוג בכל הזדמנות, מדברים עם רופאים ובאבות ללא ידיעת ילדיהם ומחפשים אחריהם בפורומים. בקצה השני, הורים שמרוב חשש ''לדבר על זה'' - פשוט מתעלמים. גם כשהשנים עוברות וגם כשהם יקבלו רמזים על אשפוז פה ושם או בדיקות יקרות, הם לא יתעניינו ולא יציעו עזרה כי ,כאמור הם מפחדים להתערב, גם כשהמחיר הוא הפקרת ילדיהם ללא תמיכה באחד התקופות הקשות של החיים.

מהכרותי עם זוגות מאותגרי פוריות, אומר כי רוב הזוגות רוצים לשתף. רוב הזוגות מעוניינים לקבל תמיכה והזדהות. כל זוג בוחר לעצמו את גבולות השיתוף- את מי משתפים, מתי ועד איזה גבול. על בני הזוג לשמור ברגישות ונחישות על גבולות הפרטיות שעליהם הוחלט. ועל הצד השני לסגל כמה כללים בסיסיים על מנת לאפשר את השיתוף: לכבד את הגבולות, לא לנסות לפרוץ, לא להלחיץ, לא לתחקר ולזכור שגם אם מדובר בבעיה רפואית, זו עדיין בעיית פוריות ששייכת לעולמם המאוד אינטימי של בני הזוג. חדירה לעולם זה, יכולה להיות הרסנית. כבוד לגבולות יחד עם המסר ''בלי לחץ, אנחנו סומכים עליכם ואנחנו כאן... נשמח לעזור בכל אשר נתבקש'', יספקו לזוג קרקע בטוחה ויציבה לפתוח את סגור ליבם ולהיעזר במה שצריך. וצריך!

אין כמו אוזן קשבת וחיבוק של אימא, אין כמו שבת רגועה ומפנקת באמצע טיפול ואין כמו גב כלכלי שרק ההורים יכולים להעניק כשהטיפולים כרוכים בהוצאות. ובעיקר אין כמו ההרגשה שאנחנו יכולים להיות אנחנו- עם כל הייאוש והתקווה , עם כל העצב והכאב, לא צריך להיות שחקנים.

כמו בהרבה דברים בחיים, הגבול בין איכפתיות להתערבות הוא דק ולא תמיד יש נוסחה מנצחת. יחד עם זה, אני מאמינה שאפשר למצוא את הדרך- להקשיב בלי לתחקר, לשמוע בלי לבקר, לאפשר בלי לדרוש. לאהוב בלי לחנוק.

המאמר פורסם לראשונה בעלון "מעייני הישועה"

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר