פרוייקט הסקי הדתי

כן אני מקנאה

זה לא יפה לקנא, אבל כשאני רואה בטן הריונית באוטובוס, אני מקנאה. זה אפילו טבעי שאקנא, כמעט באותה מידה שטבעי שארצה ילד

נועה שפר 10/11/11 15:05 יג בחשון התשעב

Chesdovi-cc-by, צילום: Chesdovi-cc-by
Chesdovi-cc-by, צילום: Chesdovi-cc-by

היא קיימת. לא יעזור להתכחש לה או לטאטא אותה מתחת לשטיח. היא קיימת גם אם אנסה לברוח ממנה לארץ אחרת וגם כשאגיד לעצמי שזה ממש לא בסדר. גם אם ארגיש רע עם עצמי דקה אחרי שהיא תופיע ואנסה להילחם בה בכל הכוח. היא תהיה שם, היא תתגנב לתוכי אחרי שעייפתי מלנסות לעצור אותה. למראה העגלות בעזרת נשים ולמשמע ''מזל טוב! תזכו לגדלות לתורה, לחופה ולמעשים טובים!'' לא אצלי... הקנאה.

כן, אני רוצה לדבר על הקנאה. מותר לדבר עליה? הרי היא מידה רעה! הופכת אותי לרעה בעיני עצמי כל פעם שאני חשה אותה בתוכי. מה אעשה בה? מה אעשה בי? גם כשמנסים להסביר לי שאני לא מקנאה בשכנות שלי אלא מתוסכלת מהפער בין איך שזה טבעי אצלן וכמעט לא מציאותי אצלי. זה עדיין שם- הקנאה וכן, גם התסכול על הפער.

כשיגידו לי שזה לא יפה לקנא, אקנא בדגים שבאקווריום שהצליחו להכפיל את עצמם בזמן האחרון ללא שום טיפול הורמונלי. גם אם יגידו לי לתעל את הקנאה לתפילה כמעט כמו חנה, אני אתפלל אבל גם אקנא בפעם הבאה שאראה בטן הריונית באוטובוס.

אפשר לומר שזה אחד הקשיים הגדולים שמאותגרי פוריות צריכים להתמודד איתם. הרצון הטבעי נפגש עם סביבה חברתית ומשפחתית מעודדת ילודה ומעגלים שלמים שבנויים ממשפחות עם ילדים. אני בן אנוש וככזו, טבעי שאקנא כמעט באותה מידה שטבעי שארצה ילד. זה לא פסול וזה לא פוסל אותי. הקנאה קיימת וצריך לתת לה מקום, לא להחניק אותה. מצד שני גם לא צריך לתת לה להשתלט על אישיותי ובטח לא לתת לה לגבות מחיר יקר כמו הימנעות מחברה או ניתוק קשרים משמעותיים. ברגע שנכיר בה ונכיר בעצמנו, היא ממילא לא תקבל את המימדים המפלצתיים שנוהגים לייחס לה.

ואתם, משפחתי היקרה וחברותיי הטובות, האם אתם מסוגלים להבין מורכבות? האם אתם מאמינים לי שאני מאושרת מכל בשורה טובה ושמחה בשמחתכם מאוד ויחד עם זה ובלי לפגוע, אני גם קצת מקנאה. התוכלו להכיל את המורכבות בלי לשפוט או לבקר אותי?אני זוכרת שבאחד התקופות הקשות עבורי, גיסתי ילדה תאומים. בברית בכיתי ולא רק מאושר. גיסתי נתנה לי חיבוק חם ולחשה מבעד לדמעות שלה עצמה ''אני יודעת שקשה, תאמיני לי שגם לי קשה, בואי נעבור את זה יחד''. לעולם לא אשכח את החיבוק הזה.

המאמר פורסם לראשונה בעלון "מעייני הישועה"

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר