יום המשפחה: לאן נעלמו סבא וסבתא בתמונות?

אמל"ק- כל השנה הפייסבוק מלא בתמונות ילדים, השנה ביום המשפחה תפציצו את הפייסבוק בתמונות עם סבא וסבתא, אפשר גם סרטון. למה? תקראו עד הסוף

תמר דשבסקי
ל בשבט התשפ
,
25 בפברואר, 2020 13:36

צילום: shutterstock

אני מגיעה לגן שוב ללא אויר. שוב אחרי פקק וחדשות מטרידות ברדיו. אני רצה דרך השער להספיק 

בין רגע הוא רואה אותי  . הדבר הראשון זה המבט הזה. העיניים הנוצצות לעברי  "אמא"!

אחרי רגע הריצה והחיבוק ששווה הכל , משכיח לרגע אחד קסום את כל העולם .

המבט הזה, העיניים הנדלקות באהבה   אין סופית , יזרחו למעניינו באופן טבעי בגיל הגן והיסודי. מאוחר יותר , בגיל ההתבגרות, ירשפו עלינו גם אש וגופרית, אבל עמוק שם בפנים עוד שלהבת קטנה תבער גם בבגרות, בצבא , באוניברסיטה ובכלל...בחיים?  עד מתי?

 

ואנחנו?

איפה השלהבת שלנו? איפה העיניים הנוצצות כשאנו באים לבקר את הורינו? מדוע יש לעיתים רבות כל כך אנחה עמוקה ותלונה כשמדובר בהורים מזדקנים?

הרי גם אנחנו רצנו לתוך זרועות מושטות, לחיבוק עוטף שהיה כל עולמינו. שניצח חשיכה, חלומות בלהה , מורות ומבחנים . גם אנחנו בכינו לאמא מהטיול, אחרי פרידה או סתם כי הג'ינס כבר לא מתאים. אז איפה אנחנו היום? איפה אתם כשלאמא יש סיוטים בלילה בבית האבות? איפה אנחנו כשבמרחק שעה נסיעה אבא יושב עם המטפל הזר בגינה ציבורית ולא יודע מי ומה ואיפה?

"החיים" הם יגידו.     "את יודעת , המירוץ".  ובמירוץ הזה הניצוץ כבה.
והורינו המזדקנים נהיים יותר ויותר עול, תלות, משימה בלתי אפשרית הנופלת על כתפי הבן הקרוב/ הבת הקטנה/ הבת הגרושה / הבן הרווק ( מחקו את המיותר).

ומלהיות הילד של, הופכים דור הסנדוויץ למטפלים עיקריים.  לכולם זה יותר נוח.

למדינה- אין כמו צוות טיפולי חינם למשפחה-" זה לא מתאים לנו ,עלינו זה כבד , לא יכול לראות את אבא ככה, לא יכולה לשבת עם אמא - קשה לי, לא יכולים לבוא לשבת/לחג/ לסופש....יש לנו כבר תוכניות ..."
והכל נכון.
והכל ראוי.
והכל כנה.
ואיפה הניצוץ? 

איפה הילד שיחזיק לאבא את היד בלילה ויאמר לו :"אני פה. גם אם לא תזכור את זה בבוקר, גם אם קשה לי. אני פה. כי אתה אבא שלי עד יומי האחרון".  איפה המשפחה שתעטוף את זקניה ותציף אותם באהבה ללא תנאי, במוסיקה, באור שמש , בריחות וסיפורים. טבעי ופשוט כי בשביל זה יש משפחה.

כשאני עוברת בעשרות בתי אבות ומרכזי יום ברחבי הארץ, אחת השאלות האהובות עלי היא : " לו היית יכול לפגוש אדם אחד מכל ההיסטוריה האנושית: איינשטיין, משה רבינו, נפוליאון,  חנה סנש - מי שרק תרצה, עם מי היית רוצה שעה בנחת, אחד על אחד?".
התשובה ברוב מוחץ זהה :" אמא". "אבא".
" תני לי רק רגע אחד עם אמא. לחבק, להריח אותה, לבקש סליחה ולומר לה עד כמה אני מתגעגעת."

הנה מגיע יום המשפחה 

גם בזיקנה אנו זקוקים למשפחה. לילדים. לנכדים. לדעת שאנו עוד קיימים, נחוצים, אהובים ומשמעותיים.
נכון, יש כאלו שזה בא להם טבעי, שההורים הם חלק בלתי נפרד מהיומיום והשבוע גם בגיל ארבעים, שמדברים עם אמא פעמיים ביום גם אחרי גיל שישים ומתייעצים עם אבא גם אחרי הולדת הנכדים . כאלו שהניצוץ לא כבה מעולם, שברור להם שהם שם, תמיד, עד הנשימה האחרונה. נוצרים כל רגע של יחד .

אבל לרבים זה לא כך.

ולמרות שאפשר להפגש עם ההורים עכשיו. לחבק, לדבר ואפילו לשתוק יחד , אנו נסחפים בפחדים ובמירוץ ומתגעגעים כשזה כבר מאוחר מדי.

ביום המשפחה הבא עלינו לטובה, נסו להדליק חזרה את הניצוץ בעינכם. גם כשזה ממש ממש ממש קשה. וכן. לפעמים זה באמת נראה חסר סיכוי.  ועדיין.  הפעילו את הזיכרון, העלו בראשיכם את הפתקים שחזרנו איתם מרוגשים מהגן לאמא, את ההערצה העיוורת לאבא כל יכול, את ההורים צועדים איתנו מרוגשים לחופה או פשוט סעודה משפחתית אחת מני אלפים.

גשו אליהם גם אם זה במרחק שעות נסיעה. העניקו להם כמה רגעים של נחת, אהבה ופשטות. והדליקו, גם אצלם , את הניצוץ .

 

תמר דשבסקי, ע"וס, גרונטולוגית, מקדמת שינוי תרבותי לגיל השלישי, מרצה במכון באר אמונה בתוכניות לייעוץ גרונטולוגי. ראש תוכנית "קהילה צומחת" ומחברת הספר: אור בשכחה.

25.02.2020

1. מדהים. כל מילה בסלע. תודה רבה (נעמה)

מסרים חשובים ככ

דווח על תגובה לא ראויה
26.02.2020

2. מקסים! (מיכל)

חשוב!!

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שר הבריאות ליצמן צילום: פלאש 90

דיווח: השר ליצמן השתתף במניינים בניגוד להנחיות משרדו

קרא עוד