"אז איך היה היום בווטסאפ?"

גיל, שעות, כללים, אפליקציות. הרב עילאי עופרן מציע מספר כללים בסיסיים להתמודד עם הסכנות במכשיר הסלולארי אצל ילדי המשפחה

חדשות כיפה הרב אילעאי עופרן 04/08/16 23:53 כט בתמוז התשעו

"אז איך היה היום בווטסאפ?"
William Hook-cc-by-sa, צילום: William Hook-cc-by-sa

כדאי להקדיש מחשבה לגיל המתאים, לקבוע כללים מראש - כגון רשות להורים "לבקר" במכשיר הסלולרי של בנם, להחליט על אפליקציות שאסורות בשימוש, להתקין תוכנת סינון ואולי גם לשאול אותם כשהם חוזרים הביתה "איך היה היום בווטסאפ?"

מי שירצה לשנות את נתיב נסיעתה של רכבת דוהרת, לא יעמוד על המסילה וינסה לחסום אותה בגופו. אם יבחר לעשות כך, סביר להניח שהרכבת תרמוס אותו מבלי להשאיר לו שריד. הדרך היחידה להסיט רכבת דוהרת מבלי לגרום לאבדות בנפש, היא להתיישב בזהירות על כיסאו של נהג הקטר, להנמיך את המהירות ולהסיט את ההגאים. כל שיטה אחרת לא תשיג את מטרתה ועלולה להסתיים באסון.

רכבת המידע, הטכנולוגיה והמדיה דוהרת במהירות מדהימה. בדרכה היא הביאה בשורות והזדמנויות אך גם רעות חולות. דוגמא אחת מיני רבות לזוועות שמזמנת לנו רכבת הניו-מדיה, היא זמינותה חסרת התקדים של הפורנוגרפיה. ככלל, חביבים עלי דבריו של החכם באדם כי "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה" - הפורנוגרפיה, על הפריצות הזנות וההחפצה שבה, קיימת כבר שנים רבות. אך מהפיכת הסמאטרפונים הפכה את הפורנוגרפיה לזמינה עד שכמעט ניתן לומר עליה את דברי הגמרא "מה יעשה הבן ולא יחטא?"

כדי להתמודד עם הפורנוגרפיה, עם האלימות, עם ההתמכרות, עם קשיי התקשורת ועם היעדר הקשר הבלתי אמצעי - עולות מדי פעם הצעות לזרוק את הסמארטפונים ולהיפטר כליל מנוכחותה של הטכנולוגיה החדשה בחיינו. הצעות אלו משולות בעיני לניסיון לחסום את הרכבת בגופנו. אין לקריאות הללו שום השפעה מלבד הפיכתו של המציע לדמות לא רלבנטית. את המאמרים הקוראים להשליך את הסמארטפון, רואה רוב הציבור בסמארטפון שלו. רכבת הטכנולוגיה דורסת קולות אלו בכל כוחה.

אסור לנו לאפשר לרכבת הזו להמשיך לדהור, אך אי אפשר לחסום אותה בגופנו. על כולנו, הורים ומורים, להתיישב במושבו של נהג הקטר. עלינו ללמד את ילדינו להשתמש במכשיר הזה, ולהיות נוכחים במרחב הווירטואלי. גם הכביש הוא מקום מסוכן, אך הפתרון איננו להישאר בבית אלא להמתין לגיל המתאים וללמד את הילד איך לחצות את הכביש בבטחה. אם כל חטאת היא התחושה ש"אין דין ואין דיין". היעדר הפיקוח והנוכחות ההורית, יחד עם פשטות ההפעלה וזמינות המידע, הופכים את עולם הניו-מדיה לקרקע פורייה לנביטתם של זרעי הפורענות.

כדאי להקדיש מחשבה לגיל המתאים, לקבוע כללים מראש - כגון רשות להורים "לבקר" במכשיר הסלולרי של בנם, להחליט על אפליקציות שאסורות בשימוש, להתקין תוכנת סינון ואולי גם לשאול אותם כשהם חוזרים הביתה "איך היה היום בווטסאפ?" - הם הרי מבלים שם כל כך הרבה שעות, כך שכדאי ליצור מרחב שבו אפשר לשתף ולעבד חוויות המתרחשות שם. כדאי לחשוב יחד כיצד נכון להשתמש במצלמה - מה לצלם ומה לא. וחשוב להראות גם את ההזדמנות המבורכת שיש במכשירים הללו. לעודד שימוש חיובי בהם, להשתמש באוצר הידע הבלתי נדלה שיש בתוכם, ללמד כיצד אפשר לנצל אותם לשימוש מעמיק ומלמד ולא רק שטחי ודל.

נהיגת הקטר הזה דורשת קשב רב, משאבים ותשומת לב. מדובר במאמץ ומאבק על בסיס יומיומי. היא דורשת מההורים להיות נוכחים ולספק דוגמא אישית. זו משימה קשה אך אפשרית בהחלט. המהפכה הטכנולוגית מביאה עמה בשורה ותקווה. אך אם לא נשכיל לקחת אחריות ולהיות נוכחים במרחב הוירואלי, האור הזה בקצה המנהרה, יהיה האור של הרכבת שבאה לדרוס אותנו...

*לטיפים נוספים בנושא החיים הטלפונים של ילדינו, מוזמנים להיכנס לאתר האינטרנט של תנועת נאמני תורה ועבודה.

כותב המאמר הינו רב קבוצת יבנה וחבר תנועת "נאמני תורה ועבודה"

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן