מה שלמדתי ממיטת בית החולים

שבועיים שלמים של אשפוז, של לא נודע, לימדו אותי שיעור חשוב מאוד על החיים הענקיים האלה: הדברים הזניחים מקבלים מקום משמעותי מדי בחיינו ותופסים ומשכיחים את מה שאנחנו מחשיבים כבר כמובן מאליו

טליה אברמוביץ 10/03/13 11:04 כח באדר התשעג

מה שלמדתי ממיטת בית החולים

כשהיא הסתכלה עלי ואמרה "אמממ....מעניין", הבנתי שהפעם ההיפוכונדרית שבי לא טעתה. הדבר האחרון שאת רוצה לשמוע מהרופא שלך, מהרופא במיון ומהרופאה שהרופא במיון שלח אותך אליה, זה שאת מקרה מעניין. מקרים מעניינים הם כאלה שהרפואה לא יודעת איך לאכול אותם, וחמור מזה - גם את לא. וככה, בעודי נחשבת למקרה הכי מרגש במחלקה, אושפזתי הרחק מהקן המשפחתי המתוק שלי למשך שבועיים שלמים... השבועיים הארוכים בחיי.

בהתחלה כל זה עוד הצחיק אותי. הרגשתי כמו מתהלכת בין אסירים. כולם מקבלים תלבושת פלוס צמיד שהופכת אותם לזהים, את לומדת להתנהל בתוך מרחב מחיה מצומצם תחום וילון שהופך להיות מבצרך האישי ואין מה לדבר בכלל על פרטיות, הארוחות (שרק על זה אפשר לכתוב טור נפרד) מוגשות בשעות קבועות והרבה לפני הזמן הקונבנציונאלי שמחוץ לגדר בית החולים והאסירים, אה סליחה - החולים, מקשקשים ביניהם משל שהותם שם חתומה על ידי עו"ד ודו השיח נסוב סביב לכמה זמן נכנסתי ועל מה אני יושבת ואם יש איזשהו סיכוי לחנינה בעתיד. הרופאים והאחיות, הסוהרים, מתהלכים בין מיטות החולים, וליד מיטתי שלי, ונוכחותי שם כלל אינה משמעותית כי הם מדברים עלי אבל לא איתי. הפז"מ הוא כלל מאוד חשוב באשפוז - ככל שאתה שוהה במחלקה זמן רב יותר, כך אתה מחליט איזה ערוץ ייראו הערב בטלויזיה הקלוקלת במסדרון. מה רבה הייתה שמחתי כשהפז"מ שלי גבר על זה של האחרים בתוך ימים ספורים.

אז כל זה הצחיק אותי מאוד, עד שהתחלתי כבר להרגיש רע מאוד והבנתי שאני אאלץ לדחות את המחקר האנתרופולוגי שלי להזדמנות אחרת. במקומו התחלתי במחקר מסוג אחר, כזה שלא יבייש דוקטורט רפואי, על הבריאות שלי. אם יש משהו שמתסכל בחולי, זה חוסר האונים וכיוון שאני פריק קונטרול ידועה החבר'ה שם לא ידעו על מי הם נפלו, הם רגילים לגריאטריה ולא לשאלות חותכות סדרתיות. חפירות בע"מ זה פה, חברים! ועכשיו, אני גאון בתחומי.

ואכן, הייתי הכי צעירה במחלקה. הם קראו לי נסיכה. כבר שנים שאין לי סבים וסבתות, אבל שם היו לי מלא שאימצו אותי לחיקם בשמחה. ובסיטואציה כזו, מאושפזת בתחושת נטישה קשה של שלושה ילדים קטנים, כל מה שצף ועולה אחרי שסיימתי את הדוקטורט הרפואי שלי - זה רגש. ורגש תמיד מחבר בין אנשים, בין זרים שיכול להיות שנתיב חייהם לעולם לא היה נפגש אם לא הרפתקת "תל השומר" הכפויה. וכך, בשביל כאילו להוכיח לי את זה, האישה הכי מבוגרת במחלקה ודוברת ערבית שוטפת בלבד, "מלכת הכפר" קראתי לה בהתחלה, ניגשה לנגב לי את הדמעות וניסתה להסביר לי בדרך לא דרך שהכל לטובה והכל מאת ה'. טוב, נו, האלוקים שלה הוא לא האלוקים שלי אבל הכוונה הייתה ברורה כי ככה זה כשהרגשות מגשרים על כל שפה ופער.

בנקודה הזו הבנתי עד כמה המהירות שבה החיים שאתה מכיר עד כה משתנים ללא היכר, היא מלחיצה ומפחידה לא רק היפוכונדרית מצויה כמותי, ואתה מוצא את עצמך מתגעגע (במקרה שלי - בוכה) לחיי השגרה שהשארת מאחורייך, לדברים הבנאליים והברורים מאליהם, כמו להחליף חיתול או לשטוף כלים בכיור, כשנדמה היה שהכל עוד אפשרי.

שבועיים שלמים של לא נודע, לימדו אותי שיעור חשוב מאוד על החיים הענקיים האלה. מעבר לעובדה שפיתחתי את המוטוריקה העדינה שלי במשחקים באייפון וסיגלתי לעצמי בלית ברירה שנ"צ, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל חיי ועל האנשים, כאלה עם קשר דם וכאלו שזה מרגיש בדיוק כמו משפחה, שמקיפים ומלווים אותי. תמיד אני נשארת המומה מול העובדה שבכל גיל אתה לומד דברים חדשים על עצמך ועל סובבך, ועד כמה בסך הכל היינו רוצים שלאחרים יהיה קצת אכפת מאיתנו כפי שאכפת לנו מהם. אבל הדבר החשוב באמת הוא פרופורציות. כל כך הרבה דברים מעסיקים אותי ואת כולנו בחיי השגרה, עד שהדברים הזניחים מקבלים מקום משמעותי מדי... ותופסים ומשכיחים את מה שאנחנו מחשיבים כבר כמובן מאליו. אבל בדיוק אז המציאות טופחת לך על הפנים ומזכירה לך בדרכה האלגנטית ש - חבוב, תתאפס! אז התאפסתי. בטח שהתאפסתי. אני גם חושבת שהחוויה הזו שינתה אותי.

והיום, בבית, מחלימה בחיק משפחה מדהימה ואוהבת אני כותבת ומזכירה שאל תחכו שהמציאות תטפח לכם על הפנים ותזכרו בעצמכם את מה שחשוב באמת: בריאות, כי הכל צומח ממנה, ואהבה - כי היא עוזרת להתגבר על כל מכשול.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר