מבקר קטן שלי

מכירים את המבקרים הללו, שרק יודעים למתוח ביקורת על כל מה שזז ולא זז סביבם? אז לאבינועם הרש יש כמה מילים ברורות מאוד לומר להם

אבינועם הרש
כב באב התשעג
,
29 ביולי, 2013 15:23

אם יש תפקיד שכולנו באמת חושקים בו ומוכנים להישבע שהתפקיד הזה הוא הזיווג המקצועי שלנו משורש נשמתנו, זה תפקיד הפרשן או יותר נכון מבקר המדינה:

ההוא שיושב בסבבה שלו רגל על רגל מתוך כורסת העור המפנקת, מביט על כל העולם ממגדל השן ואומר לכולם משל היה הקב"ה, הוא ולא מלאך, למה לדעתו האנינה הדברים השתבשו ואיך לפי חכמת הבדיעבד שהוא רגיל ובקיא בה, הכול היה נראה אחרת אילו רק היו מתייעצים אתו מקודם.

חשבתם שאני מתכוון למבקר המדינה יוסף שפירא? תסתכלו מסביב ותחשבו שוב.

אנחנו מוקפים בים של מבקרים, שזה בערך כמו ים של כרישים רק שבניגוד לכרישים שמסתירים שיניים אימתניות, מתחת לפה של המבקרים מסתתר לו דג טונה מבוהל ומפוחד שחייב להקטין ולבקר את האחר בשביל להמשיך ולשמור על שווי השוק שלו.

המבקר נמצא בכל מקום:

אנחנו יכול לפגוש אותו מפרשן משחק כדורגל ומסביר לנו ברהיטות משובחת מלווה בנגיעות גאונות למה ליאונל מסי האגדי בעצם טעה שהחליט לבעוט לשער ברגל הימנית ו"אם רק היה חושב או מקשיב לי אז במקום להחמיץ כמו ילדה הוא היה כובש בעיניים עצומות". כן אדוני המבקר, מה שתגיד. ואל תיתן לעובדה שבפעם האחרונה שנגעת בכדור ראש הממשלה שלנו עשה עמידת ידיים על החוף לבלבל אותך.

אנחנו יכולים לפגוש את המבקר בבית הכנסת, נכנס לתפקידו הרשמי ב'לכה דודי' או למחרת בקריאת התורה, פוצח במפגן רציונליות מרהיב ומסביר לנו תוך כדי מופע אורקולי המלווה בתנועות אצבע משל התחפשו אצבעותיו למטוסי חיל האוויר במפגן יום העצמאות שאם רק הוא מביאים לו, לכבוד המבקר הפרשן את המנדט להוביל ולעשות, "אז מלכתחילה המצב היה נראה אחרת".

ואו אז, הוא צובע את דבריו בצבעים אקדמאים ומסביר:

"קודם כל, הוא לא היה צריך להיכנס לזה בגלל שהשוק לא היה מספיק בשל לכך. תשמע, אם הוא היה שואל אותי, הייתי מייעץ לו לעזוב הכול"

אחד מהמאפיינים של המבקר שכמו דגי הפיארנה הטורפים, הוא תמיד מגיעים אחרי המעשה. לעולם לא תמצא אותו מאלו שיושיטו עזרה לפני.

וכאן אני חייב להתדוות: מסתבר שגם אני מאוהב בתפקיד המבקר וחושק עיניים חמדניות לעטות את גלימת המבקרים כמה וכמה פעמים ביום.

כמו הפעם ההיא שנסעתי בכביש 6 וראיתי מכונית תקועה לצד הדרך. בגלל שמיהרתי, הגעתי למסקנה שלעצור ולהגיש עזרה יעכב אותי בזמן מיותר שאין לי.

אז המשכתי לנסוע ובשביל להשתיק את המצפון לבשתי את גלימת המבקר:

"נו באמת, אם הנהג היה אחראי ומואיל בטובו לבדוק את צמיגי המכונית כמו שצריך, מלכתחילה הוא לא היה נתקע ומצפה מנהגים אחרים לדפוק גם את התוכניות שלהם אחרי ששלו כבר השתבשו".

לא עברה רבע שעה והרגשתי פיצוץ בצמיג הימני הקדמי שלי. מרוב העוצמה עשיתי 'צלחת' על הכביש. מבוהל עם לב דפוק עצרתי בשול הדרך וראיתי איך כל הצמיג שלי נקרע. במצב זה כל מה שהיה לי לעשות עם גלימת המבקר השחורה שלי, היה לפרוש אותה מתחת לגלגלי המכונית ולנקות ממנה את השמן והבוץ שנדבק לידיים שלי.

חשבתי על כל העניין אחרי כל מיני מקרים ששמענו לאחרונה. תאונות נוראיות, תקלות, נפילות, דברים לא טובים שקרו לאנשים אחרים שלכולם מכנה משותף:

גיליתי שעצוב לי להגיד את זה כי זה מעמיד אותי באור נוראי, אבל יש בתחושת השיפוט של כל האנשים האלו משהו כל כך ממכר, כיפי, מעצים, משחרר שהטבע נמשך אליו כמו דבורה לצוף שזה פשוט מחליא.

אז גם הבנתי בפעם הראשונה למה התכוון המחזאי האירי הנודע ג'ורג ברנרד שו כשאמר כבר: ”רצח הוא צורה קיצונית של ביקורת“.

רגע לפני שקולו של אלול מתחיל להישמע מהמרחקים, אני מנסה להזכיר לעצמי שגם לצביעות ולסירחון יש גבול ובמידה שאדם מודד בה מודדין אותו. לא בערך. לא בכאילו. אלא בה ממש. אבל אם ברגעים אלו, אתה בתפקיד עטוי גלימת מבקרים שחורה ובדיוק בא לך להגיד משהו אצילי ושיפוטי על אחד מחבריך, ראה עצמך פטור מכל הנאמר לעיל כי הרי ידוע ומובטח לך - שלך, מבקר יקר, לך זה לא יקרה.

פורסם בעלון ”השבת“ של ”צהר“

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יהרוס את בתי המחבלים? שר הביטחון נפתלי בנט צילום: פלאש 90, יונתן סינדל

קריאה לשר בנט: הרוס את כל בתי המחבלים המחכים לאישורך

קרא עוד