להיות אמא: שבועיים אחרי שהבן נפצע בצבא, ורגע לפני שחוזרים לבית ספר

לפני כשבועיים נפצעו קצין, נגד וחמישה חיילים מגדוד 601 בהתנגשות דחפור ונגמ"ש בהר דב. אמו של הקצין שנפגע כותבת על התקופה שעברה

אורנה דן
כו באב התשעו
,
30 באוגוסט, 2016 13:21
אורנה דן

אורנה דןצילום: אורנה דן

לפני כשבועיים דווח בחדשות על קצין, נגד וחמישה חיילים מגדוד 601 שנפצעו בהתנגשות דחפור ונגמ"ש בהר דב. הקצין הוא ניסים דן, הוא בנה של אורנה דן מנהלת פורום הריון ולידה בכיפה
שבועיים אחרי, שהבן כבר עבר לשיקום בתל השומר, כותבת אורנה על התקופה שעברה, על איך נמצאים עם הילד הבוגר (בן 30 ונשוי טרי) ושומרים במקביל על המשפחה שבבית בחופש.

--------

לפני שהכל השתגע, תכננתי לכתוב על פרפקציוניזם ועל הגמילה ממנו, ומצאתי את עצמי במצב של טוטאליות זמנית. שתחילתה בלילה קודר שבו מודיעים לי שהבן הגדול נפצע קשה בהר דוב, והוא הוטס לביה"ח רמב"ם בחיפה. אני מגיבה כביכול "בקור רוח" אבל בעצם אני מאובנת. רוצה להחזיק עוד רגע את החמימות והתמימות, הנעימות הפשוטה של החופש, שהיו שם עד לפני רגע.

אני והאיש נוסעים בלילה האפל מכל. בלי לדעת מה מחכה לנו. הראש מבין מה פירוש המושג "נפצע קשה". אבל אני מקפידה להיאחז במחשבות חיוביות בלבד. נסיעה אפילה. קצין הנפגעים מקדימה. אני לוחצת לאיש שלצידי את היד חזק חזק. לא רואים כלום בדרך. לא יודעים איפה אנחנו. השעה 1 בלילה. אני מעירה את אמא שלי, מספרת לה, שתתפלל עליו. מתקשרת לאחותי. לא אכפת לי. כל החברים הטובים שלו, שיתפללו עליו עכשיו. במתח עצום רואה לנגד עיני את כל היולדות שהעירו אותי באישון לילה כדי לבוא איתן לבי"ח ומרשה לעצמי לסמס לכמה מהן שיתפללו.

מאותו רגע, במשך 10 ימים רצופים, הכל סובב סביב הבן. (הילד בן 30. קצין בקבע, נשוי טרי). אני שם בלי להתלבט יותר מידי. פשוט שם ברצף. 3 ימים בטיפול נמרץ, כל יום נאחזים בכל סימן של התעוררות ותקווה. שולחת דיווחים הביתה, ולכל הבודדים והקבוצות שביקשתי שיתפללו. פקח עיניים, מזהה, מתחילים לנתק צינורות בהדרגה, כל התקדמות.

3 ימים בטיפול נמרץ, האחים מגיעים בהרכבים שונים לבקר. יש דקות ספורות ביום שאפשר להיכנס לבקר אותו. האח הקטן מעדיף להישאר בבית. מדי פעם מתקשר אלי שכואב לו הראש ומה לעשות. אבא חוזר הביתה. שם נמצאים האחים הגדולים עם הקטנים. מחזיקים את הבית, מתפללים איתם. סמוך לשבת הוא עובר למחלקה האורתופדית. הקלה גדולה לכולנו. חלק מהגדולים מגיעים להיות איתי בשבת, ותומכים בי בצורה נפלאה.

ימים של טוטאליות מכורח המציאות, אבל פינה קטנה נשארת עירנית וקשובה למה שקורה בבית. מה עם הקטן. אני רחוקה אבל כמה טלפונים לצוות ביה"ס ומגיעים אליו לשיחה. אני פונה לחברה או שתיים, והן כבר דואגות שלמשפחה בבית יהיה אוכל מוכן לשבת.

פיזית מרגישה שהמקום שלי הוא להיות קרוב קרוב אליו, אך כמובן לשים לב מה קורה לאחים שלו, במיוחד הקטנים אבל לא רק. ביום ראשון הקטן כבר מסכים להצטרף לביקור, הבטחתי לעשות להם טיול בחיפה. השיפור ממש ניכר מיום ליום והמראה של האח ביום ראשון כבר לא כ"כ מלחיץ כפי שהיה בהתחלה. עדיין אני רואה את הקטן מסוייג, חושש, מסתכל על אחיו הגדול, ואז מסב את המבט, ואנחנו יוצאים לטיול המתוכנן בחיפה, עליה לכרמל, הליכה רגלית, מוזיאון חיל הים, וסיום רגוע מול הים בטיילת בת גלים.

יום למחרת כבר מעדכנים אותנו שהוא יכול לצאת לשיקום בתל השומר. הקלה גדולה. אשתו יוצאת לפנינו להכין שם את מה שצריך. אני מתלווה אליו לאמבולנס. כבר ערב. אנחנו נוסעים בלילה, באותה דרך שנסעתי בה לפני פחות משבוע. אני מופתעת כמה הדרך הזו מוארת. אורות רבין, מלא אורות, של מכוניות, של תאורת רחוב. איך זה שהיא היתה כל כך אפילה בלילה ההוא?

אני רואה את הבן שלי, שלם וצלול, גם אם כאוב ופצוע, מבינה את גודל הנס וגועה בבכי. נהג האמבולנס לא מבין. וגם אני מופתעת מעצמי. לא ידעתי שאפשר ממש לבכות מאושר והקלה.

ימים רוויי מתח, ,תיפקוד בהילוך גבוה, טוטאליות של התמסרות לבן אחד שכרגע מצריך את כל תשומת הלב. אבל כל הזמן עם עירנות קלה, לצרכים של יתר בני המשפחה. וגם לצרכים שלי. לא מהססת לבקש עזרה, ממי שהציע, וגם ממי שלא.

במצב כזה של התמסרות טוטאלית, התחושה היא שאם מצד האמת עלי להתמסר, דברים אחרים מסתדרים מאליהם. אחרים לוקחים על עצמם משימות כדי שהמערכת לא תתמוטט.

אבל כל פעם להעריך מחדש את המצב, ואת ההיערכות שלי, שלנו, בהתאם. הולכת להיות תקופה ארוכה, נצטרך לעבור ממצב של "תפקוד בחירום" למצב של שיגרה חדשה.

אחרי 3 ימי שיקום בתל השומר, הגיע זמני להרפות מעט, ואני חוזרת עם האיש שלי לירושלים ללילה אחד.

נוסעת באוטו, מרגישה את הנס הגדול. מסתכלת על הרכבים בכביש. אנשים חוזרים מעוד יום עבודה שגרתי, ואצלי חג. קיבלתי את הבן שלי במתנה. מרגישה כמו הנסיעה חזרה הביתה אחרי לידה. עם האוצר בסלקל. התחושה הזאת של, היי, העולם צריך לעמוד מלכת, אנשים, אני חוזרת עכשיו עם מתנה שקיבלתי מבורא עולם.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

המאבק באש במושב יערה צילום: תיעוד מבצעי כבאות והצלה

גל שרפות ברחבי הארץ; הרוחות לא נפסקות

קרא עוד