במשך ארבע שנים ניסו בני הזוג תהילה ואסף מגן להרות, אך ללא הצלחה. מהר מאוד הבינו כי עליהם לקבל עזרה חיצונית, ופנו לטיפולי פוריות שלא צלחו. האחד שכן הצליח, הכניס את תהילה למצב רפואי מסכן חיים, אשר בגינו נאלצו לבצע גרידה, על מנת להציל את חייה. אחרי לבטים ומחשבות, החליטו לפנות לאימוץ. 8 שנים אחר כך, הוזמנו להכיר את בנם הבכור. זה סיפור על זוג שבחר לוותר מראש על הכישלונות, ולצעוד אל דרך שנראתה להם אז, ברת סיכוי. בני זוג שבחרו בנחישות ובאמונה, להביא את הנס אליהם, ולמלא את חייהם באור.
"אנחנו נשואים כבר 17 שנים", היא מספרת, "מיד אחרי שהתחתנו, הבנו שיש לנו בעיית פוריות. זו בעיה שניתן לפתור רק עם הפריה חוץ גופית. ובאמת, נכנסו בכל הכוח לעולם הטיפולים. עברנו כמה וכמה סדרות של הפריות, ובסופו של דבר, אחד הטיפולים אמנם הצליח, אבל בהמשך הסתבך, והגעתי למצב של סיבוך מסכן חיים, שהוא אמנם נדיר בטיפולי פוריות, אך קרה לנו. בסופו של דבר בגלל הסיבוך, לא הייתה דרך להשאיר את ההיריון ובוצעה גרידה". מילותיה מעט נעצרות, ואני שואלת האם הדיבור על כך קשה עליה, "זה פרק בחיים שלא נעים להיזכר בו", היא עונה, ומיד מסבירה: "אני חושבת שמסתכלים על אימוץ מהרבה מאוד כיוונים, והרבה מהם הם שגויים".
כלומר?
"יש נטייה לחשוב כי מי שמאמץ הוא צדיק, או שהוא התייאש. אבל כל השלבים במסע שלנו היו חשובים, והביאו אותנו לאמת שלנו: שאנחנו לא צדיקים, אבל גם לא מיואשים, אנחנו רק עצמנו. אנחנו זוג שנקלע למציאות קשה מול עולם הטיפולים, למרות שנכנסנו אליו בכל האמונה. וכשקרה מה שקרה, הבנו שיש מחיר לטיפולים, ולא מדברים עליו כמעט. כל כך רוצים להיות משפחה, ולא רואים שום מציאות אחרת מלבד זה. הרוב חושבים שהדרך היחידה היא להזריק, לעבור הרדמה מלאה, לעבור שאיבה, לעבור החזרה, ולחזור על זה עוד פעם, ועוד הורמונים, כאשר במקביל, מתמודדים עם חוסר עצום.
וגם חברתית הפכנו אז ליותר ויותר מבודדים, כי כולם כבר התקדמו הלאה, כשאנחנו עדיין תקועים. בנקודה זו היינו צריכים לקבל החלטה, האם אנחנו ממשיכים עם הטיפולים, או עוצרים ופונים לדרך אחרת. אז הבנו, שיש יותר מדרך אחת להיות משפחה.
נרשמנו לאימוץ. ולעומת עולם הטיפולים, בו הרבה אנשים יכולים ללוות ולהנחות אותך, זה היה ללכת בדרך חדשה ולא מוכרת. אימוץ הוא לא נפוץ, ובציבור שלנו עוד פחות. כאשר ערכתי חיפוש בגוגל, עלו לי מיד ימי אימוץ של כלבים וחתולים. הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לקבל בדל של מידע. בשלב זה עוד המשכנו קצת לנסות באפיק הרפואי, מתוך הנחה שאף אחד לא מבטיח שום דבר באף כיוון".
צילום: shutterstock
"מתחילים דרך, שבסופה מחכה הורות בוודאות"
"כאשר הלכנו לבקר חברים באיזו שבת, הם הראו לנו ספר עם עץ משפחה, שהכינו לרגל יום ההולדת של הסבא. היה מרשים לראות מהצד כיצד זוג הולך וגדל, והענפים הולכים ומתרבים. ביניהם, היה ענף ללא המשך, הוא היה כמעט כרות. זה המחיש לי עד כמה אני לא מסוגלת שזה יקרה לנו. הבטחה שמאוד קשה להבטיח לעצמך כשאת נמצאת בחוסר. זה כמעט בלתי אפשרי להאמין שיום אחד יהיו לך ילדים, ותהיי כמו כולם. כי העקרות היא מוחלטת, ועולם הטיפולים לא האיר לנו פנים, ובאשר לאימוץ, לא ידענו מה יקרה בסופו של המסע.
בעבר כתבתי ב'פורום הפוריות' באתר זה, ולאחר שמילאנו את טפסי האימוץ ועידכנתי את משתתפות הפורום, מישהי כתבה לי: 'מזל טוב! אתם מתחילים כעת דרך, שבסופה מחכה הורות בוודאות'. לשמוע משפט כזה היה עבורי ממש כמו לקבל הודעה שאחיה לאחר שכבר קיבלתי גזר דין מוות. כאשר שאלתי אותה כיצד אדע שהאימוץ מתאים לי, היא ענתה: 'שאלי את עצמך, האם את מסוגלת לאהוב בכל ליבך, ילד שלא ילדת. ואם התשובה היא כן, את יכולה לצאת לדרך'. אז היא הייתה האמא המאמצת היחידה שהכרתי, וסמכתי עליה, שאם היא אומרת זאת ממרום ניסיונה לאחר שאימצה 4 ילדים, אני יכולה לסמוך עליה".
איך עברה תקופת ההמתנה?
"המסע הזה מלא בעליות וירידות. כאשר קיבלתי רגליים קרות, בעלי נשאר יציב בשביל שנינו, ולהפך. עברנו הרבה בדיקות ומבחנים בשירות למען הילד. ביקורי בית, מבחני אישיות, אישור מפורט על מצב רפואי, יכולת השתכרות, רישום פלילי וכו'..זה היה תהליך ארוך, אשר כלל לקראת הסוף סדנת אימוץ, בה נפגשנו עם זוגות במצבנו. בסוף הסדנה, נדרשנו למלא בכנות טופס המפרט בדיוק עם מה אנחנו יכולים להתמודד, ואילו ילדים אנחנו יכולים לקבל: ממצבים רפואיים סבוכים, צבע עור שונה וכו'..היינו כנים מאוד, כי בסופו של דבר, לא באנו להציל את העולם, ולא באנו לעשות חסד, באנו לבנות משפחה.
לאחר חמש שנות המתנה, ו-8 שנות נישואים, קיבלנו את בננו הבכור כשהוא בן חצי שנה, ילד יפה ומלוכסן עיניים. כל כך שמחנו על כך שלא חיכינו לגיל 40 כדי לשאול מה קורה עכשיו, והבנו די מוקדם ש'משלנו' יכול להתבטא ביותר מדרך אחת".
יותר מדרך אחת להיות הוריםצילום: shutterstock
זו הבנה שקשה להגיע אליה בשלב מאוד מוקדם, איך זה קרה?
"אני חושבת שזה פשוט לתת לקב"ה להיכנס, הרי בחתונה זה בדיוק אותו הדבר. איך את יכולה לדעת שהאדם שאת מתחתנת איתו הוא המתאים ביותר עבורך? ושיהיה לכם טוב? זה ברור שמכניסים את האמונה. אז גם פה, נכון שהוא לא בשר מבשרי, אבל מי בסופו של דבר מגלגל אותו אליי? הקב"ה. אז פשוט צריך לאפשר לו לעשות את השידוך הזה גם פה. אבל אלו בהחלט דברים שאני יכולה לומר עכשיו, בדיעבד. איך שהכל התחבר כמו פאזל, ושאם אתה ברור עם הרצון שלך, אתה מקבל מלמעלה את הסיוע.
בימים ההם, היו לי גם פחדים ומחשבות קשות. כמו, 'אנחנו נקבל חתול בשק', או 'אולי זה ירתיע אותנו', 'אולי לא נתחבר למראה שלו', וזה בסדר גמור לעבור את כל זה. ובגלל שחשבנו יקח לנו עוד 4 שנים לפחות לקבל עוד ילד, נרשמנו לאימוץ נוסף מיד כשהחוק אפשר זאת. כך זכינו לקבל כעבור תשעה חודשים בלבד, את בתנו השנייה. ומאחר והדרישה לאימוץ היא גדולה, המדינה הבהירה לנו שלא נוכל לקבל ילד נוסף.
בידיעה שהמשפחה שלנו כבר לא תתרחב, נסענו לצפון לחגוג יום הולדת לבעלי. בדרך, עצרנו בציון של רבי יונתן בן עוזיאל. נכנסתי לשם, ואני זוכרת שהוא היה ריק יחסית. לקחתי ספר תהילים, וכל מה שיצאו לי היו רק דמעות. אז ויתרתי על הכתוב, והתחלתי להתפלל במילים שלי. אמרתי לקב"ה בבכי, שאם יש ילדים שצריכים בית, אני רק רוצה לעשות את התפקיד שלי.
למחרת צלצל הטלפון, וזה הדהים אותי, איך בידיעה שזה כבר לא יקרה שוב, זכינו לקבל את בננו השלישי. זה היה מקושר כל כך לתפילה, שברור לי שזה היה מדוייק, והכי נכון מכל כיוון. דווקא הוא היה צריך להגיע אלינו, דווקא אני שובצתי להורות הזו, ודווקא עכשיו".
איך הם קיבלו את התינוק?
"בבגרות מאוד גדולה. זה קרה ממש לפני חופשת הקיץ, והם הבינו שכל התכנונים שלנו מתגמדים לעומת זה. הם גם התרגשו לגלות שהוא הגיע מאותו בית ילדים שגם הם שהו בו, למרות שהם לא זוכרים מזה כלום. הם נרתמו לעזרתנו, ועשינו את זה יחד. היום, כל אחד מפתח איתו קשר ואהבה, אני יודעת שזה תהליך ולוקח זמן, אבל זה משמח מאוד לראות שזה קורה".
"אם הייתה פחות מחשבה על פונדקאות, היו פחות יתומים בעולם"
"החברה שלנו לא מעודדת את המחשבה לאמץ", היא פוסקת. "או שאתה הורה לילד משלך, או שאתה צדיק שמציל את העולם. החברה שלנו לא רואה באימוץ עוד דרך לגיטימית להיות משפחה. ואני יכולה לומר מניסיוני, שכל מה שיש לי, זה את החיים הפשוטים שלנו, ואת התמודדות הפשוטה שלנו יום יום, והם חזקים יותר מהכל. כי הדברים הללו מעידים שבפועל, זה הכי קרוב שיש, ושאחים הופכים למשפחה, לא בדיעבד ולא בכאילו, זה ממש הדבר.
בנוסף, לי יש את העקרות, ולהם אין משפחה, וזו דרך לחבר בין הדברים בעולם הזה. אם הייתה פחות מחשבה על פונדקאות, היו פחות יתומים בעולם, כי יש ילדים שהם כבר פה, בעולם הזה. יחד עם זאת, אני לא יכולה להאשים אותם, כי הם לא יודעים איך זה מרגיש. מהצד זה נראה כאילו זה פרוייקט, ולי זה מרגיש משפחה. כשאני מלווה את הילדה שלי לבית הספר, אני לא מלווה את הילדה המאומצת שלי לבית הספר. היום יום שלנו בנוי בדיוק כמו כל משפחה, ממקלחות, ארוחות, טיולים, שבתות, וזה החיבור, זה הביחד. האימוץ הוא חלק מהחיים שלנו, אבל עד שאתה לא חי את זה, קשה לך להאמין. אם אתה עובר טיפולים וזה מצליח, זה מעולה. אבל אם אתה נתקל בקיר אטום, יש תינוקות קטנים בעולם הזה שצריכים בית. ואתה יכול להיות הבית".
מה הקשיים שאתם מתמודדים איתם?
"הם ישנם, אבל לא רק באימוץ יש קשיים, הם קיימים בכל מיני קונסטלציות של משפחות. זה דבר מובנה בתוך משפחה. זה נכון שיש לאימוץ את ההתמודדויות שלו, אבל זה לא משהו גדול יותר או מסובך יותר, הוא לא מכתיב קושי שאין אותו בעולם הביולוגי. לדוגמה, משבר זהות - הוא בכל מקום. ובגיל שמונה עשרה, אם ילדיי יחליטו לפתוח את תיק האימוץ ולעזוב את הבית, יש כאלה שעשו את זה כבר הרבה קודם. צריך לדעת לדבר את שפת האימוץ עם הילדים ועם הסביבה, ולראות איך אתה שלם עם המשפחה שאתה בונה. איך אתה חזק עם המבטים, ועם הצבע שהם מביאים, ואיך אתה גאה באימוץ ולא מנסה להסתיר אותו, או מדבר עליו בשקט".
מה את עונה לילדים כשהם שואלים על האימוץ?
"את האמת. אני עונה שאנחנו לא יודעים, ומסבירה שיש מצבים בחיים, בהם אנשים מבינים שהם לא מסוגלים לגדל ילד, אבל הם כל כך אוהבים אותו, וכל כך רוצים בטובתו, שהם מוסרים אותו".
צילום: shutterstock
יש לך חשש שהם ירצו לעזוב כשיגדלו?
"זה לא מפחיד אותנו, כי אלו הילדים שלנו. שום דבר לא מאיים על ההורות שלנו, אני אמא בשביל הילד שלי. אני לא יודעת איך זה מרגיש, כי לא הייתי מאומצת, אבל אני יכולה לקוות שערוץ התקשורת בינינו יהיה מספיק רחב ופתוח, בשביל שהם יוכלו לשתף אותי.
אני מצידי, אתן להם את כל הכלים לחזק את הזהות שלהם, ואת האישיות שלהם. ואם הם יחליטו שהם הולכים לחפש תשובות, אשמח בזה ואעודד אותם. ואם הם ירצו שאבוא איתם, אצטרף. זה לא משהו שייקח את מה שיש בינינו, את האהבה, את היום - יום, את הביחד. הבן הגדול שלי מאוד סקרן לדעת איך נראים אנשים שדומים לו, וזה כל כך טבעי וכל כך בסדר. אז הוא יחקור וישאל, כדי להמשיך את המסע שלו הלאה, אין לי שום בעיה עם זה".
מה מרגש אותך במסע הזה?
"המשפחה המורחבת והאנשים ביישוב שלנו, כי זה לא מובן מאליו לזרום איתנו כך. כמו שאנחנו חיכינו לטלפון, גם הם היו בכוננות. ומרגע שהוא צלצל, הם מיד התגייסו ונתנו כתף בלי לשאול שאלות מיותרות, ובלי לתת הקדמות, גם כשהעיתוי היה מינימלי. וכל זה, בלי לנסות להבין מה הסיפור, ובלי לחקור. הם יודעים כיצד לשמוח איתנו באמת, והם מספיק רגישים לא להתאמץ לגלות מתוך סקרנות מה הסיפור. וזה מאוד מרגש אותי כי זה מכבד אותנו, את הדרך שבחרנו, ואת הילד שלנו, שהסיפור נשאר שלו. על כל כך מעט דברים בחיים האלה שאלו אותו, אז את מה שאני יכולה להשאיר לו, אני משאירה לו. כאשר אני מגיעה לגן משחקים והכל נורא טבעי, זה הכי מרגש אותי בעולם. וכשאנחנו נמצאים בשבתות משפחתיות, וכל בני הדודים מתרוצצים, והילדים שלי ביניהם, זה הדבר האמיתי.
היום, הכאב שאין לי ילדים ביולוגיים, הוא מאוד קטן. זה בעיקר כאב על כך שאני לא יודעת איך היה נראה ילד ביולוגי שהוא שלי ושל בן זוגי. אבל פעם הכאב היה הרבה יותר גדול. האימוץ מאוד הגדיל בי את החלק של האמונה והשייכות, איך הכל מהקב"ה, והכל מדוייק. אני רואה זאת על חברים שלנו, שגם הם בחרו לאמץ, ואיך כל ילד נמצא בדיוק במשפחה שהכי מתאימה לו, גם הם מודים שזה משהו פלאי. אני לא מדמיינת את החיים שלי בלי הילדים המסוימים האלה.
בסופו של דבר, כן יהיה לנו ענף ועץ, והם יקבלו את השם שלנו. אני מאוהבת באימוץ. רק בזכותו אנחנו נוגעים בקסם, ומגיעים לרובד אחר שקיים בעולם".
רוצים לקרוא ולהתרגש שוב? היכנסו לכל הטורים של תהילה באתר
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com.