מתנת ההתנצלות

מורה? מתנצל? מה עם הסמכות, לוותר על השכפ"ץ? לחשוף את העצמך? אבינועם הרש גילה מתנה גדולה

אבינועם הרש 01/05/16 15:56 כג בניסן התשעו

מתנת ההתנצלות
SHutterstock, צילום: SHutterstock

בוא נדבר לרגע על אחד מהנושאים החשובים ביותר בחינוך שעקב יחסי ציבור גרועים בהחלט מצליח שנה אחר שנה להישמט מהסילבוסים של כל חוגי החינוך האקדמאים.

כשחושבים על זה, הוא לא פחות חשוב משיטות מחקר או כל פרדיגמה אחרונה שמוצגת לציבור בדבר פדגוגיה חדשנית בחינוך.

בואו נדבר על ההתנצלות. כן, התנצלות. או אם תרצו היכולת שלנו כמורים להסתכל לתלמידים בלבן של העיניים ולהגיד להם:

"אני מתנצל". "טעיתי". "פישלתי בגדול".

המילה הקשה הזו, שרובנו מן הסתם מגלגלים אותה במחשבתנו כמה פעמים בשיעור.

המילה הזו שתמיד נראתה לי מאיימת ומפחידה דווקא בגלל שהיא דורשת ממני תנועה נפשית הפוכה:

להשתחרר. להסיר את השכפ"צ הכבד של הדימוי העצמי שכל כך התאמצתי לשווק לתלמידים שלי.

כולנו מודעים הרי למעמד הנשחק של המורה. למורכבות של המשמעת. ליכולת לעמוד מול כיתה, להיות נוכח ולקבל את הריספקט המגיע לך. להיות המנהיג. מוביל הדרך. הפילה הזקנה של העדר שיודעת יותר טוב מכולם ולפני כולם מה נכון ומה לא.

אז שאני אתנצל? השתגעתם או מה? ככה להפקיר את עצמי? לספק להם תחמושת?

הפעם הראשונה שנכנסתי לדילמת ההתנצלות הייתה אחרי גערה לא מידתית בעליל שהפניתי לעבר אחד התלמידים.

התברר לי שהוא בכלל לא היה הכתובת. הגערה שלי עמדה בחלל הכיתה. נבוכה. דוקרת את אותו תלמיד שלא הבין מה אני רוצה ממנו בכלל. ידעתי שמבחינתו אני הפנים של בית הספר. של שיטת החינוך. הפנים של עולם המבוגרים שהרגע פגע בו שלא לצורך.

והאמת שהייתי יכול להמשיך האלה בשיעור. התלמידים כבר המשיכו הלאה. קול קטן התחיל ללחוש לי מבפנים: "עזוב, אל תעצור עכשיו. בשביל מה? רוצה לבקש סליחה? בקש אחר כך. שלא כולם יראו שטעית. מורים לא אמורים לעשות פדיחות. מורים הם אלו שמחליטים מתי בכלל מישהו עשה פדיחה".

אבל התלמיד המשיך להתעכל בעלבון שספג. הרגשתי מצוקה. רציתי לשים בלינקרים ולהיסגר לשיפוצים ואז לחשוב יותר בישוב הדעת. אבל אין זמן. העלבון ממשיך להיספג. זה עכשיו או לעולם לא. עצרתי את השיעור. ביקשתי שקט. התלמיד היה כבוי. איבד עניין.

הכיתה הסתכלה אליי. פתחתי בהיסוס:

"לפעמים כי מורים טועים. מסתבר שגם הם בני אדם. אני רוצה לבקש סליחה מיוסי (שם בדוי) שפגעתי בו שלא לצורך".

אם יש דבר שחושי התלמידים מחווטים לגלות היא האמת.

הרגשתי איך שמבטיהם משפדים אותי. דממה נתהוותה באוויר. ואז החלו מחיאות כפיים.

בהתחלה לא הבנתי מה הקשר והובכתי. אני שם את הכבוד שלי על השולחן ואתם מסתלבטים עליי?

אבל אחר כך הבנתי שמחיאות הכפיים הגיעו מהמקום הכי אמיתי ונכון מצידם.

הם העריכו את האנושיות. את היכולת לעצור הכול וללמד אותם שטעויות הם לא הבעיה, אלא האופן בו אנו בוחרים לברוח מהם, או לאחסן אותם בתוך כספת ולהשליך את המפתח לים.

ההתנצלות היא קודם כל היכולת שלך לדעת שמערכת העצבים המוסרית שלך מתפקדת. שהמודעות שלך נושמת.

ההתנצלות היא ההבדל בין מנוע החיפוש של 'גוגל' לבין מתווך ידע בשר ודם.

ההתנצלות הזו, היא אחד מהשיעורים החזקים ביותר שיצא לי להעביר לתלמידיי.

בגלל שבכל זאת, כדאי ומומלץ להשתמש בה במינון, היא גם גרמה לי להיות מדויק ושקול יותר בשיעורים הבאים.

אחר כך, אחרי שנשמע צלצול ההפסקה וכולם הלכו למגרש, ניגש אליי יוסי ואמר לי:

"תודה...".

ואני רק חשבתי, שאני זה שצריך להגיד לו תודה.

או אם תרצו, היטיב לבטא זאת האמורא ר' חנינה:

"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי - יותר מרבותי, ומתלמידי - יותר מכולן" (מסכת תענית, דף ז', ע"א)

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר